הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב חגי ניר, מכון הירושלמי

ברכות סא ע"ב

מסירות הנפש של רבי עקיבא

הבבלי בברכות סא ע"ב מספר:

"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים.
אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו באחד.
יצאה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה? ממתים ידך ה' ממתים וגו'! - אמר להם: חלקם בחיים. יצאה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".

התלמוד הבבלי מספר שהוציאו את רבי עקיבא להריגה בזמן שאמר קריאת שמע. היו מייסרים אותו בייסורים קשים ע"י סריקת גופו במסרק מברזל, ורבי עקיבא באותו זמן מקבל עליו מלכות שמיים על ידי קריאת שמע. התלמידים שואלים מדוע אתה מקבל מלכות שמיים? רבי עקיבא ענה להם שכל חייו חיכה לרגע שיקיים את הפסוק בקריאת שמע "בכל לבבך ובכל נפשך...".

התלמוד הירושלמי (ברכות ט, ה) מספר סיפור שונה:

"רבי עקיבא הוה קיים מיתדון קומי טונוסטרופוס הרשע (היה עומד ונידון ונשפט בעינויים בפני טונוסטרופוס), ואתת ענתה דקרית שמע (הגיע זמן קריאת שמע). שרי קרי קרית שמע וגחך (וצחק). אמר ליה (הצורר טורנופוס): סבא, אי חרש את אי מבעט (לא אכפת לך) ביסורין את. אמר ליה (רבי עקיבא לטורנוסרופוס): תיפח רוחיה דההוא גברא (ימות אותו האיש). לא חרש אנא ולא מבעט ביסורין אנא (לא חרש אני ולא מבעט ביסורין), אלא כל יומי קריתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר אימתי יבואו שלשתן לידי. [דברים ו ה] 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. רחמתיה (אהבתי אותו) בכל לבי, ורחמתיה (אהבתי אותו) בכל ממוני. ובכל נפשי לא הווה בדיק לי (לא נבדק ונבחן בי, האם אני יכול לאהוב את ה' בכל נפשי) וכדון דמטת בכל נפשי והגיעה זמן קריאת שמע ולא אפלגא דעתי (הסחתי את דעתי). לפום כן (בגלל זה) אנא קרי וגחך (לפיכך אני קורא "שמע" ושמח, מפני שהתברר לי שאהבתי את ה' גם בכל נפשי). לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו".

הירושלמי משתף אותנו ברגשותיו העמוקים ביותר של ר' עקיבא: הוא שמח על דבקותו בקב"ה למרות ייסוריו ולמרות הידיעה שהוא עומד למות. הירושלמי מדגיש את שמחתו הגדולה של רבי עקיבא בכך שמתגלה לו שכל חייו הוא היה במדרגה כזאת.

התלמוד הירושלמי מדבר על דרגה גבוהה הרבה יותר: כיצד חיים מתוך קידוש השם. התלמוד הבבלי לעומת זאת מתרכז, דרך דמותו של רבי עקיבא, בדרגה גבוהה של מיתה על קידוש השם שאינה קשורה לחייו ביום יום.