עניין של כבוד
אגדה בדף
ברכות יט ע"ב / חיים אקשטיין
"תא שמע: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. ואמאי, לימא "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"? תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו ד"לא תסור". אחיכו עליה: לאו דלא תסור – דאורייתא היא! אמר רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא, לא תחיכו עלה; כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור, ומשום כבודו שרו רבנן".
השורות הללו לקוחות מתוך סוגיה רחבה ויסודית, שמעמתת בין ערכים כבדי משקל. מה עושים כשמצוות מהתורה מתנגשות עם כבוד הבריות? בתוך הסוגיה הכבדה הזו, הגמרא מספרת בכמה מילים על התרחשות מעניינת שארעה בבית המדרש.
בבית המדרש דנו בברייתא מפתיעה: "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה בתורה" (ברכות יט). לפי מקור זה, לכאורה, במקרה שבו איסור תורה עשוי לפגוע בכבודו של אדם – עדיף לעבור על האיסור, ולהציל את כבוד האדם. הגמרא התקשתה לקבל זאת, בגלל עיקרון אחר: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". כפי שהתבאר קודם לכן בסוגיה, אין מה לעשות מול איסור תורה מפורש. הערכים האנושיים נדחים מפני מצוות ה'. אז איך כבוד הבריות דוחה מצוות לא תעשה? רב בר שבא, מתלמידי רב כהנא, יישב את הסתירה: אין הכוונה שכל מצוות לא תעשה נדחות מפני כבוד הבריות, אלא מצוות לא תעשה אחת נדחית – מצוות "לא תסור מן הדבר אשר יורוך", הכוללת את כל דברי חכמים.
בנקודה זו, התלמידים צחקו. הם לא הסתפקו בהצגת קושיה, אלא גם גיחכו על עצם התירוץ. רבם, רב כהנא, גער בהם על הצחוק, ואמר להם לא לזלזל בתשובתו של "גברא רבה", אדם גדול.
הגמרא יכלה להשמיט את הפרט העובדתי הזה, ולהביא רק את קושיית התלמידים, אך כנראה זה עקרוני. ייתכן שזה אחד מהמקרים בגמרא שבהם אופן הצגת הדיון מביע את תוכנו. אמרה משמעותית של אמורא כמעט נמחקה – בגלל לעג חבריו. תירוץ התלמיד היה עלול להידחות, ורק בזכות רב כהנא הוא נכנס לגמרא ואף נפסק להלכה. ייתכן שהגמרא באה להמחיש מדוע כבוד הבריות דוחה מצוות דרבנן: ללא כבוד אנושי בסיסי, גם בית המדרש לא יוכל להתנהל, ונישאר בלי דברי חכמים.
