טרדת הפרנסה, מה יהא עליה?
אגדה בדף
ברכות לה ע"ב / חיים אקשטיין
"אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי - זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי - זו וזו לא נתקיימה בידן".
הסוגייה על היחס בין תורה לעבודה מחולקת לשניים: מחלוקת תנאים (רבי ישמעאל ורשב"י) ודברי האמוראים. נתמקד בחלק השני, שבו נראה כי הגמרא מכריעה במחלוקת: לרוב הציבור עדיף לשלב תורה עם עבודה, השאלה היא איך.
רבא מציג פתרון בדמות הפרדת רשויות: דרישתו של רבא היא שלפרנסה יהיה זמן מסוים. כשלומדים תורה - לומדים עד הסוף, וכשעובדים - עובדים עד הסוף. אל תנסו ללמוד כרגיל בזמן שמוקדש לפרנסתכם, מבקש רבא, אלא תעסקו במלאכה כמו שצריך כדי שלא תהיו מוטרדים אחר כך.
זהו פתרון נפלא, אך מעטות האפשרויות בשוק לעשות "מכה" ולהיות רגועים חצי שנה. אפשר אולי ליישם זאת אחרת, ולהגדיר את הזמן לפרנסה על בסיס יומי או שבועי, אך ספק אם יש בזה פתרון לבעיה הפנימית-הנפשית: אם עול הפרנסה מסיח את הדעת, האם צמצום זמן העיסוק בו יהפוך אותו למטריד פחות? אדם יכול לסגור את הבאסטה בשעה כלשהי, או לצאת מהמשרד, אך האם ביכולתו לנעול את מחשבותיו ולהתרכז רק בלימוד?
רבה בר בר חנה מעלה אפשרות אחרת. לפי תיאורו, אנשים עושים מלאכתם קבע ותורתם עראי, ולכן אינם מצליחים בשני התחומים; אבל כשאנשים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, הם הצליחו בשני התחומים.
האם גם אמרה זו מדברת על ממד הזמן, ומורה לפנות יותר זמן לתורה ופחות לעבודה? נראה יותר שהפעם מדובר על התמודדות פנימית, ששייכת לסדר העדיפויות של האדם. אם יעשה מאמץ נפשי ותודעתי, ויתייחס לעולם הפרנסה כגורם משני בחייו, הוא יגיע למצב שבו הפרנסה גם אינה מטרידה. הראש מוטרד ממה שתופס מקום בחייו, ומה שפחות חשוב - פחות מטריד.
העובדה שהדורות האחרונים התקשו לאמץ הדרכה זו מעידה כי היא אינה פשוטה, אך אולי דווקא היחס לעבודה בפרופורציות הנכונות, בתור תחום חשוב אך לא החשוב ביותר בעולם, עשוי להפוך אותה למטרידה פחות - ואולי מתוך כך יעילה, עניינית ונעימה יותר. "זו וזו נתקיימה בידן".
