'הא דידיה הא דרביה' / ינון קליין

ברכות טו ע"ב

במקומות רבים בש"ס, מצאנו שהגמרא מיישבת סתירה בין שני מאמרים של אותו תנא או אמורא: "הא דידיה הא דרביה". כלומר, אחד מן המאמרים הוא סברת המדבר, ואילו המאמר השני הוא סברת רבו.

יש תירוץ נוסף שהגמרא משתמשת בו ליישב סתירת מאמרים של אותו תנא או אמורא: תנאי, או אמוראי נינהו, אליבא דפלוני. כלומר, שני תלמידים אמרו דברים הפוכים בשם אותו רב.

מתי משתמשת הגמרא בתירוץ: "הא דידיה הא דרביה", ומתי בתירוץ: "תרי תנאי אליבא דפלוני"?

התוספות במסכת יומא (ג ע"ב) אומרים, שכאשר מצאנו מפורש במקום אחר שהמדבר המוקשה אמר דבריו בשם מישהו אחר, ניתן לומר הא דידיה הא דרביה. מדבריהם משמע שבמקום בו לא מצאנו דבר כזה, לא יהיה ניתן לומר הא דידיה הא דרביה, והגמרא תתרץ תרי תנאי אליבא דפלוני. כדבריהם כתב גם הרמב"ן (בבא בתרא קטז ע"א).

המקור לעיקרון הזה של תוספות הוא במסכת מכות (טו ע"ב), שם נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדעת רבי יהודה. לרבי יוחנן, לדעת רבי יהודה לא לוקים על לאו שאין בו מעשה. לריש לקיש, לדעת רבי יהודה לוקים על לאו שאין בו מעשה. הגמרא דנה בשיטות רבי יוחנן וריש לקיש, ומעלה שיש סתירה בין שתי ברייתות בדעת רבי יהודה. את התירוץ מחלקת הגמרא בין רבי יוחנן לריש לקיש: "אי לרבי שמעון בן לקיש, תרי תנאי אליבא דרבי יהודה. אי לרבי יוחנן, לא קשיא, הא דידיה, הא דרביה". היסוד הוא שלרבי יוחנן, באחת הברייתות הסותרות, רבי יהודה אמר את דבריו בשם רבי יוסי הגלילי. מאידך, לריש לקיש שתי הברייתות נשנו בדעת רבי יהודה סתם. לכן, לרבי יוחנן אפשר לתרץ את הסתירה בהא דידיה הא דרביה. לריש לקיש אי אפשר ומתרצים את הסתירה בתרי תנאי אליבא דרבי יהודה.

העיקרון הזה של התוספות מתיישב היטב בסוגייתנו. מיד אחרי שהגמרא אומרת הא דידיה הא דרביה, היא מוכיחה שמצאנו את דברי רבי יהודה במקום אחר בשם רבי אלעזר בן עזריה.

לסיכום: כאשר הגמרא יודעת שהמדבר אמר דבריו בשם אחר, היא תתרץ הא דידיה הא דרביה. כאשר אין לגמרא ידיעה כזו, היא תתרץ תרי תנאי אליבא דפלוני.