"אלא סברא הוא" / ינון קליין
ברכות לה ע"א
בסוגייתנו, הגמרא מנסה לברר את מקור החיוב לברך לפני אכילה. בתחילה הגמרא מביאה פסוקים ולימודים על מנת להוכיח שיש חיוב לברך, ולבסוף הגמרא מסיקה שיסוד החיוב לברך הוא מסברא: "אסור לו לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה". התוס' (ד"ה אלא) מסבירים שהפסוקים שהביאה הגמרא הם אסמכתא.
כאשר יש לימוד מפסוק, בדרך כלל דרגת החיוב היא דאורייתא (אם הפסוק אינו אסמכתא).
האם סברא יוצרת גם היא חיוב דאורייתא? או שאחרי שהסיקה הגמרא שהחיוב לברך הוא מסברא, החיוב הוא רק מדרבנן?
במקומות אחרים בגמרא יש ביטויים שמורים על כך שדין הנלמד מסברא הוא מדאורייתא. לדוגמא: "למה לי קרא, סברא הוא" (כתובות כב ע"א, בבא קמא מו ע"ב. נדה כה ע"א).
המהר"ץ חיות בספר מבוא התלמוד (פרק ד) כותב על דברים הנלמדים מסברא: "וכוחן של הלכות אלו, גם כן דין תורה ממש להם... דדברים הנטבעים בשכל אנושי, ובהקש הדעת, שוים בדרכי הלמד והמתלמד, כאלו נלמדו מקראי".
מאחר ומצאנו שכוחה של סברא הוא ליצור חיוב דאורייתא, הפני יהושע בסוגייתנו (ד"ה אלא סברא) תמה: "משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכת הנהנין הן מדרבנן... לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא", ואם יסוד החיוב לברך נלמד מסברא, גם הוא צריך להיות מדאורייתא!
הצל"ח (ציון לנפש חיה, ספרו של בעל "נודע ביהודה", על הש"ס) מיישב את קושיית הפני יהושע ומבאר שהביטוי ממנו למדנו שסברא היא דאורייתא "שייך רק בדין מן הדינים, כמו בכתובות מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ובבבא קמא מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה וכו', שבאלו המקומות מקשה הגמרא קרא למה לי סברא הוא, אבל לומר על דבר שהוא מסברא שהוא חשוב מצוה דאורייתא, זה לא שמענו, ואם הדבר כן לחנם נכתבו כל המצות שהם שכליות, ועוד שסברא זו שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה סברא זו שייכא בכל באי עולם, וא"כ יהיה ברכת הנהנין חובה גם על בני נח, אתמהה". כלומר, מאחר והדינים מסורים לדיינים להכריע, והם תלויים בסברא ובשכל אנושי, בהם מקבלת הסברא מעמד של דאורייתא. אבל בדברים אחרים אין לסברא מעמד של דאורייתא, שאילו היה כן, לא הייתה התורה כותבת את כל המצוות השכליות.
הכלל העולה: יש סברות שהם דאורייתא - סברות שמתבררות בבית הדין, אך סברות אחרות - אינן אלא מדרבנן.
