מלחמת רשות ומלחמת מצוה במדינת ישראל

הרב יהודה זולדן

ברכות ג ע"ב

"צאו ופשטו בגדוד" היא קריאה לצאת למלחמת רשות. יש שני סוגי מלחמות וכפי שהגדירם הרמב"ם (הל' מלכים ה, א): "מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ...מלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו". הרמב"ן (ספר המצוות שכחת עשה ד), הפריד בין מלחמה כנגד אויבים, לבין מלחמת מצוה שענינה היא כיבוש הארץ והחלת הריבונות של עם ישראל בה: "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם 'והורשתם את הארץ וישבתם בה'". "ירושה" היא ריבונות, שעם ישראל כאומה יהיה ריבון בארץ ישראל, ו"לא נעזבנה לשממה" להפריח את האדמה, לפתחה. המלחמה הנפוצה ביותר כיום היא: "עזרת ישראל מיד צר"- אויבים המעונינים לפגוע ולהצר לעם ישראל, וכן, רלוונטיים כיום גם דברי הרמב"ן- מצוות ישוב הארץ, שמחוייב בה כל אחד מישראל בכל הדורות.

האם מלחמות ישראל מאז תקומת המדינה, הם מלחמות מצוה? עוד בתקופה שלפני מלחמת השחרור, כשעוד לא קמה מדינת ישראל באופן פורמלי, כתב הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, (שו"ת היכל יצחק או"ח סימן לז): "לדעתי, יש למאבק זה דין של מלחמת מצוה, ואם כי מלחמת מצוה צריך שתוכרז עפ"י המלך, ואין לנו מלך, אבל הציבור כולו, או רובו, כפי שביאר כבר קודמי הגאון זצוק"ל [הראי"ה קוק] בשו"ת משפט כהן [סימן קמד אות יד], יש לו הסמכות של מלך ישראל, והרי גיוס זה הוכרז מטעם הרוב הגדול של הישוב בארץ ישראל שהוא בבחינת כל קהל ישראל".

גם במלחמת שלום הגליל, שהיתה בעיקרה כנגד ארגוני טרור בלבנון, פרסם הרב שלמה גורן (תורת המדינה עמ' 400): "מועצת הרבנות הראשית בישיבתה מיום ט' תמוז תשמ"ב דנה במעמדה ההלכתי ובחוסנה המוסרי של מלחמת 'שלום הגליל' בלבנון ולאחר ששמעו סקירה ממושכת ביותר על מהלך המלחמה מבצעיה ויעדיה מצהירה בזאת קבל עם ועולם: מלחמת "שלום הגליל" על כל שלביה נדונה עפ"י ההלכה כמלחמת מצוה לכל דבר באשר מטרתה וידיה להגן על ישובי הגליל המערבי עריה כפריה וקבוציה אנשים נשים וטף שהיו נתונים במשך שנים בסכנת הפגזות ואיומי מרצחים מצד ארגוני הטרור".