"תלמיד שאין תוכו כברו" וקליטת עליה

הרב יהודה זולדן

ברכות כח ע"א

רבן גמליאל סבר שיש לבדוק את באי בית המדרש: "כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש". כשהעבירו אותו מתפקיד הנשיאות ומינו את רבי אלעזר בן עזריה , נוספו עוד ארבע מאות ספסלים או עוד שבע מאות ספסלים לבית המדרש.

לפי הרב עובדיה מברטנורא (אבות א, א), דברי אנשי כנסת הגדולה: "והעמידו תלמידים הרבה" באו לשלול את דברי רבן גמליאל הללו: "קמשמע לן שמלמדין תורה לכל אדם, ואין צריך לבדוק אחריו. ובלבד שלא יהיה ידוע מענינו שמעשיו מקולקלים וסאני שומעניה" [=ושמועתו רעה].
המטרה היא שהכול יהיו מבאי בית המדרש. המורים והמלמדים צריכים להתאים לכל תלמיד את שראוי לו. אין זה אומר שהכול חייבים ללמוד במסגרת אותו בית מדרש או באותה מסגרת חינוכית-לימודית, אבל בהחלט יש תביעה להקים מסגרות לימוד, שכל תלמיד יהיה במסגרת המתאימה לו.

ניתן להסביר שהמחלוקת בין רבן גמליאל לבין רבי אלעזר בן עזריה היא באשר לרמת המוכנות הנדרשת לכניסה לבית המדרש. רבן גמליאל דרש מוכנות גבוהה, ואם הכול יהיו תוכם כברם, אין מגבלה מספרית. ואילו רבי אלעזר בן עזריה לא דרש זאת. אך אין זה מפני שרבן גמליאל רצה לקיים בית מדרש לקבוצה מסוימת או אליטיסטית.

בשנים שלאחר קום המדינה נאבקו הרבנים הראשיים הריא"ה הרצוג והרב בצמ"ח עוזיאל יחד עם רבנים ואנשי חינוך נוספים, על כך שילדי העולים מטהרן, תימן, ומשרידי השואה באירופה, יתחנכו במסגרות חינוך דתיות, ולא רק כאלה שבאו מרקע דתי. כך היה גם בעת העלייה ההמונית מאתיופיה ומברית המועצות. הרב מרדכי אליהו (הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה ליסודה, עמ' 636) כתב באשר לקליטת ילדי עולים: "אסור לנו להפלות בין ילד לילד. עולים שהגיעו ארצה ומוכנים לשלוח את ילדיהם לבית ספר דתי או תורני, אע"פ שאינם שומרי תורה ומצוות, מצוה לקבלם בסבר פנים יפות, לעזור ולסייע להם, ובשום אופן אין לדחות אותם".