היתר המכירה בשנת שמיטה - "מצוה דרבים שאני"
הרב יהודה זולדן
ברכות מז ע"ב
בגמרא מסופר על ר' אליעזר ששחרר עבדו הגוי כדי שיהיה לו מנין. הוא לא ביטל בכך את מצוות העשה "לעולם בהם תעבודו" (ויקרא כה, מו), כי "מצוה דרבים שאני". התוספות רא"ש (ברכות כאן) כתב שמצוות העשה "ונקדשתי בתוך בני ישראל" גוברת על המצווה הפרטית של "לעולם בהם תעבודו", וכך גם אם היה מדובר על מצוות מדרבנן כמו לענות קדושה ולומר "ברכו" - "דלא מסתבר לומר דאיירי בעשה דאורייתא, כגון לקרות פרשת זכור שהיא מן התורה".
הסיפור על ר' אליעזר מופיע גם בגמרא בגיטין (לח ע"א) והר"ן שם נימק: "מצוה שאני. כלומר שלא אמרה תורה 'לעולם בהם תעבודו' אלא כדי שלא ליתן להם מתנת חנם, כדכתיב גבי גוים 'לא תחנם' (דברים ז, ב). אבל כשהוא משחררו משום מצוה, הרי הוא כאלו נתן דמי עצמו, דכיון דליכא חנינא שרי". האיסור לשחרר עבד גוי הוא בשל הכתוב בתורה "לא תחנם" - לא תתן להם מתנת חינם (עבודה זרה כ ע"א). אך אם המתנה היא לטובת היהודי אזי מותר.
כבר למעלה ממאה שנים, מתקיים דיון הלכתי פורה בשאלת ההיתר למכור קרקע לגוי בשנת שמיטה. באמצעות ההיתר אפשר להקל במספר פעולות חקלאיות שייעשו ע"י יהודי. ההיתר מבוסס על כך ששביעית בזמן הזה דרבנן, והחשש שאם תפסק לחלוטין העבודה החקלאית במשך שנה, הדבר יפגע בחקלאים וביישוב הארץ.
אחת השאלות בהקשר זה, מדוע ניתן למכור קרקע מארץ ישראל לגוי, הרי יש איסור: "לא תחנם" - "לא תתן חניה בקרקע" (עבודה זרה שם)? הראי"ה קוק (שו"ת משפט כהן, סימן נח) שהיה מבין המבססים הגדולים של היתר המכירה, השיב על פי דברי הר"ן:
"יש לומר כמו דפירש הר"ן על שחרור עבד לדבר מצוה דמותר, מטעמא דלא תחנם נאסר דוקא כשמכוין לטובתם. והכי נמי לא שייך איסור דחניה בקרקע במכירה כזו, שהיא דרך הערמה להפקיע מקדושת שביעית, כדי שיוכלו לעבוד בהיתר, שהיא לטובתנו, כדי שיתחזקו ישראל בקרקע".
