נישואין לשם מילוי תאווה או לשם בניין הכלל?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
שבת סה ע"א
ב"הלכה ברורה" מובא פסק הרמב"ם (איסו"ב כא,ח): "נשים המסוללות זו בזו אסור וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו שנאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, אמרו חכמים מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה, ואשה נשאת לשני אנשים...".
רבותינו האחרונים נחלקו בהבנת שיטתו של הרמב"ם. מדברי הלבוש (אה"ע כ,ב) נראה שזהו איסור מן התורה, אלא שאין לוקין עליו משום שמקור האיסור הוא לאו שבכללות, שאין עליו עונש מלקות. לעומת זאת מדברי הפרישה (אה"ע כ, סקי"א) עולה שלדעת הרמב"ם מדובר באיסור מדרבנן, כי מה שכתב הרמב"ם: "נשים המסוללות זו בזו אסור" אין זה איסור מן התורה, אלא האיסור מן התורה הוא במה שהיו עושים המצרים הקדמונים שהיה איש נושא איש ואשה נושאת אשה.
גם הלבוש מסכים כמובן שמעשיהם של המצרים אסורים מן התורה. נמצא שישנם בעניין זה שתי דרגות של איסורים: איסור לאדם פרטי, שבזה נחלקו הלבוש והפרישה אם הוא אסור מן התורה או מדרבנן, ובנוסף לכך יש איסור שחל על הפרט וגם על הכלל: לאפשר נישואין בין איש לאיש או בין אשה לאשה. הפרישה מסביר שהתורה אסרה כל נישואין שאינם בין איש לאשה, משום שאין בהם פוטנציאל של פריה ורביה, אלא מטרתם היא רק למלאות תאוותם.
גם בימינו יש וויכוח לגבי העניין הזה, ולפי דברי הפרישה שורשו של הוויכוח הוא בשאלה: האם מטרת הנישואין היא מילוי התאווה הפרטית או בניין העולם הכללי?
