במה יש להתפאר / רפי זברגר

שבת סח ע"א

הקדמה

נלמד את המשנה בתחילת פרק שביעי. משנה זו דנה מה דינו של אדם העובר בשוגג על מספר עבירות בשבת. ישנם ארבעה מצבים שונים, שכל אחד מהם מייצר דין אחר. העיקרון בכל המקרים הוא אחד: מספר קרבנות חטאת שעליו להביא כמספר שגגותיו. נפרט את המקרים אחד לאחד.
1. כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - אינו חייב אלא חטאת אחת.
''הכלל הגדול'' (הגמרא דנה במשמעות המושג ''כלל גדול'' ויתואר בהמשך) של המשנה: כאשר השגגה היא על עיקר השבת, והאדם כלל אינו מודע לאיסורי שבת, הרי שיש לו ''שגגה אחת'' והיא "שגגת איסור שבת". ולכן, אפילו שעבר על הרבה איסורי שבת (אבות מלאכה שונים) בשבתות שונות, הרי הוא מתחייב רק בקרבן חטאת אחת. 
2. היודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - חייב על כל שבת ושבת.
אדם המודע לאיסורי שבת, אך אינו מודע לכך שהיום שבת, הרי שגגתו היא ''שגגת שבת'' (שכחה שהיום שבת). לכן, על כל האיסורים שעובר בשבת מסוימת חייב רק חטאת אחת, וכך מתחייב קרבן חטאת על כל שבת ושבת. 
3. היודע שהוא שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - חייב על כל אב מלאכה ומלאכה.
כאשר הוא מודע לאיסורי שבת, וכן הוא מודע לכך שהיום שבת, אך אינו מכיר מהם האיסורים השונים בשבת, נקרא ''שגגת מלאכות שבת'' ומתחייב על כל איסור (אב מלאכה או תולדה של שני אבות שונים) ואיסור שעושה. ישנה מחלוקת בפרשנים במקרה שעבר על אותו איסור במספר שבתות: האם מתחייב על כל אב בכל שבת בנפרד, או מתחייב חטאת אחת על אב זה, גם אם חזר ועבר עליה במספר שבתות. 
4. העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת:
בכלל זה מסייגת המשנה את הכלל הקודם: כשאדם עובר על הרבה איסורים, וחלקן מוגדרים כאב וחלק אחר תולדה של אותו אב, הרי אינו מתחייב פעמיים, אלא רק פעם אחת. 
 

הנושא

מאי טעמא תנא כלל גדול?
שואלת הגמרא, מה מיוחד בפסיקות והכללים במשנתנו, שנקטו לשון ''כלל גדול''?
אילימא משום דקבעי למיתני "עוד כלל אחר" תנא כלל גדול,
מנסה הגמרא לומר, כי לשון ''כלל גדול'', הוא ביחס לכלל נוסף בעוד שבעה דפים, במשנה בדף ע''ה: שם נאמר: ''עוד כלל אחר בשבת...'' ושם ישנם רק שני מרכיבים לכלל, לעומת הכלל שלנו, אשר כאמור כולל ארבעה מרכיבים. כלל שיש לו ארבעה מרכיבים מול כלל אחר שיש לו רק שני מרכיבים, מכונה ''כלל גדול''.
וגבי שביעית נמי משום דקבעי למיתני עוד כלל אחר - תנא כלל גדול.
גם במסכת שביעית ישנן שתי משניות, האחת גורסת ''כלל גדול'' (ז, א') ועוסקת בגדולי שביעית האסורים ודיני ביעור מעשרות, ומשנה לאחריה שונים ''עוד כלל אחר'' ועוסקת רק בגידולי שביעית ללא דיני ביעור מעשרות, ולכן גם שם ניתן לומר אותו עיקרון כמו אצלנו.
והא גבי מעשר, דקתני כלל אחר, ולא תני כלל גדול?
אבל במסכת מעשרות (פרק א' משנה א') גם שנינו (באותה משנה) שני נוסחים דומים כמו במסכת שביעית, באחד שנינו ''ועוד כלל אחד'' ובשני שנינו ''כלל אמרו במעשרות'' ולא שנינו ''כלל גדול'' למרות שגם שם הכלל הראשון מכיל יותר פרטים מן הכלל השני. אם כן, הסבר זה ל''כלל גדול'' יורד. לכן מביאה הגמרא הסבר נוסף:
אמר רבי יוסי בר אבין: שבת ושביעית דאית בהו אבות ותולדות - תנא גדול, מעשר דלית בה אבות ותולדות - לא תנא כלל גדול.
בשני המקומות שבהם שנתה המשנה לשון ''כלל גדול'' ישנן גם אבות וגם תולדות. בשבת אנו מכירים – שלושים ותשעה אבות הם המלאכות שעשו במשכן, והתולדות הם המלאכות הדומות לכל אב, ובשביעית – האבות הם מלאכות המפורשת בתורה, והתולדות הם מלאכות נוספות הדומות להם. לכן נקטו המשניות בלשון ''כלל גדול''. לעומתם, במעשר שני אין אבות ותולדות, לכן המשנה לא נקטה בהם ''כלל גדול''.
ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר - מאי אבות ומאי תולדות איכא?
ההסבר השני של רבי יוסי קשה לגרסת בר קפרא השונה גם במעשר כלל גדול. ולכן מביאה הגמרא הסבר שלישי:
אלא לאו היינו טעמא: גדול עונשו של שבת יותר משל שביעית: דאילו שבת איתא בין בתלוש בין במחובר, ואילו שביעית בתלוש – ליתא, במחובר - איתא. וגדול עונשה של שביעית יותר מן המעשר: דאילו שביעית איתא -בין במאכל אדם בין במאכל בהמה, ואילו מעשר - במאכל אדם – איתא, במאכל בהמה – ליתא.
לפי הסבר זה, כל דין שיש דין אחר אשר תחומו קטן מן הדין הראשון נוכל לומר עליו ''כלל גדול''. ולכן שבת האוסרת בין בתלוש ובין במחובר הינו ''כלל גדול'' ביחס לשביעית האוסרת רק בתלוש, ושביעית האוסרת גם מאכל אדם וגם מאכל בהמה הינה ''כלל גדול'' ביחס למעשר שאינו אוסר אלא רק מאכל אדם. 
 

מהו המסר

למדנו בהסבר האחרון כי אם יש משהו רחב וגדול מהשני ניתן לקרוא לו ''כלל גדול''. זוהי גם תכונה פסיכולוגית מאוד נפוצה. האדם רוצה להרגיש ולחוש שהוא יותר גדול מן השני. בחכמה, בעושר ובכל דבר. תחושה זו ''עושה לו טוב'' והוא מרגיש ''גדול'' ביחס לאדם אחר. דרכה של היהדות אינה כזאת, אין האדם נמדד בעושרו, וגם לא בחוכמתו, ובוודאי לא ביחס לאדם אחר. דברים חדים בנושא נכתבו בין היתר במורה נבוכים (חלק שלישי, פרק נ''ד):
הנה בארו לנו הנביאים גם הם אלו העניינים בעצמם, ופרשו אותם לנו כמו שפרשום הפילוסופים. ואמרו לנו בפרוש שאין שלמות הקנין, ולא שלמות בריאות הגוף, ולא שלמות המידות - שלמות שראוי להתפאר ולהתהלל בו ולא לבקש אותו; ושהשלמות שראוי להתהלל ולבקשו הוא - ידיעת האלוהית יתברך שהיא החכמה האמיתית. אמר ירמיה באלו השלמויות הארבע "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחוכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו; כי אם בזאת יתהלל המתהלל - השכל וידוע אותי" (ירמיהו ט', כ''ב).


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]