דיוק וחידוש ברש"י

מסכת שבת דף עט

עמוד א

רש"י ד"ה רב אשי אמר. פלוגתייהו כשהוציאו לוה הוא ומה הוא צריך לו דקאמר ודאי לא לצור דמשום סתימת פי צלוחית לא משהי ליה שמא יבא ליד המלוה אלא משהי ליה להראותו לשאר בעלי חובות ולהתהלל שהוא פורע חובותיו:
לשון כעין זה מופיע במסכתינו בגמרא בדף לג ע"ב והמלך ישמח באלהים יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר, ורש"י משתמש בו שוב בדף ק"כ ע"א על הגמרא... שאני התם דאי אמר להו גמירנא אמרו ליה אימא לן הוה ליה למימר גמר ושכח מאי לא אהיה חובש כלל לא קשיא כאן בדברי תורה כאן במשא ומתן: מסביר רש"י אמרי ליה. שואלים אימא לן: ומשני הוה ליה למימר גמר ושכח מאי לא אהיה חובש. מודה הוא על האמת שלא יגע בתורה: בדברי תורה. היו נאמנין ואין מתהללים על שקר:
ובסיס הדברים לשון מתהלל על דבר שקר או להוכיח אמת בעניני ממון מקורו בפסוק ב{משלי כה-יד} נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר מובא בגמרא בתענית ח' ע"ב וביבמות ע"ח ע"ב עי"ש.

רש"י ד"ה הא איתמר עלה - לקמן בפרק רבי עקיבא מתרץ לה רב פפא הכי:
ולעיל אצל ״הא איתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה״ לא פירש כלום.
ונראה מאחר שיש שינוי בין דרך התירוץ שבראשון נאמר אמר רב נחמן לפי שאין אדם טורח וכו' ובשני נאמר הא דזריע והא דלא זריע לפי שאין וכו' ויכל לקצר כמו בראשון לפי שאין וכו' ע"כ רש"י מפנה למ"מ שכך הוא לשון הגמרא שם, ואף שכאן מיותר לכתוב כך, ואף שהסברנו מדוע רש"י ציין זאת כאן בגלל ייתור המילים עדיין צריך להבין מדוע הגמרא הביאה אריכות לשון זה שאינו ענין לכאן ומיותר, והחילוק באמת בין שני המתרצים שהראשון רב נחמן אומר בשם רבה בר אבוה ויתכן שרבה בר אבוה לא אמר את זה כתירוץ בין הברייתא למשנה אלא כך הסביר את הברייתא ובא רב נחמן והביא הסבר זה לתרץ, והרי רבא הוא השואל כאן את רבו רב נחמן, ויתכן שרב נחמן ענה לו אותו דבר רק מסדר הגמרא סידר את זה כפי הלשון שם, וע"כ רש"י לא שלח לשם אצל דברי רב נחמן, ובשאילה השניה בגמרא שם רב פפא אומר את האוקימתא מעצמו כדי לתרץ הסתירה מהמשנה לברייתא, ומסדר הגמרא הביא כאן את הלשון שנאמר שם,
ועדיין רש"י לא היה צריך לכתוב את שם הפרק אלא לכתוב לקמן, אבל ומאחר שהוזכר בגמרא את הברייתא של רבי עקיבא חכמים והפרק שמו רבי עקיבא וכידוע מספרים הקדושים מעלת פרק זה שבו נכתב קבלת התורה, דאיתא בגמרא במנחות (כט:): אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו, רבש"ע מי מעכב על ידך, אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי, וכו' וע"כ מפני החביבות שרב פפא מתרץ את דברי רבי עקיבא בפרק רבי עקיבא מזכיר רש"י בפרק רבי עקיבא.
 

עמוד ב

רש"י ספר תורה שבלה. אין מחתכין ממנה יריעה שפרשיות שמע והיה אם שמוע בתוכה לקובען במזוזה:
עיין בתוספות ד"ה הא מורידין עושין. אע''ג דפרשת והיה אם שמוע רחוק מפרשת שמע עושין דקאמר היינו שאם פרשת שמע כתובה בסוף העמוד יכתוב אחריה והיה אם שמוע בגליון או אם היה פרשת והיה אם שמוע בראש העמוד יכתוב למעלה בגליון פרשת שמע:
והט"ז הביא ראיה מתוספות זה שלדבריו אין דין כסדרם בין הפרשיות במזוזה, ולדינא לא פוסקים כן אלא צריך לכתוב גם הפרשיות כסדרן.
והנה החתם סופר בחידושיו לשבת כותב: ספר תורה שבלה מלשון רש"י משמע דתופרם בהדדי דנהי דעל ידי דבק לא מהני לעשותם אחד מכל מקום על ידי תפירה מהני מיהו תוס' ד"ה הא מורידין מיאני גם בזה ועיין בבאר יעקב דף ז' ע"א כתב בשם חכם אחד מחכמי פפד"מ דמשכחת לי' בפשיטות שכתב בראש עמיד וסיים באותו העמוד פרשת ואתחנן ופרשת עקב עד פרשת והיה אם שמוע והתחיל עמוד ב' ביהי' אם שמוע ונזדמנה לו שמע והי' אם שמוע סמוכים בשני ראשי העמודים וכשר כהאי גוונא עי' שו"ע יו"ד סי' רפ"ח סעיף ב' ודפח"ח ועי' נקודות הכסף סי' ר"צ לא עיין בפסקי תוס' דשמעתין אות ש"ג דמבואר כהט"ז שם סק"א עיין שם. עכ"ד
ולכאורה אין נראה מלשון רש"י ענין תפירה כלל, וגם מה שמצא מחכם אחד היכי תמצי שכתב כל פרשת ואתחנן מפרשת שמע בעמוד אחד עד פרשת והיה שבפרשת ועקב, הוא רחוק מאוד,
ונראה לדייק בהסבר לשון רש"י:
ס"ת שבלה [כולו או רובו] אין מחתכים ממנה [מתוך] יריעה [אחת] שפרשיות שמע והיה אם שמוע [כתובים] בתוכה [בתוך אותה יריעה] לקובען במזוזה [במזוזת הפתח]
ופירוש הדברים דאיתרמי פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע באותה יריעת קלף, שמע בעמוד הראשון ופרשת והיה אם שמוע בעמוד אחרון, ואף שיש עמודים בינתיים, הרי מדובר בספר תורה שבלה, וכמו דאיתא בגמרא במסכתינו (דף קט"ו ע"א) בעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות כגון פרשת ויהי בנסוע הארון מצילין אותה מפני הדליקה....מיתיבי ספר תורה שבלה אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות כגון פרשת ויהי בנסוע הארון מצילין ואם לאו אין מצילין תיובתא וברש"י ללקט. שנשארת כאן תיבה ובמקום אחר תיבה .. בתיבות. הא דקתני ללקט דמשמע מפוזרות לא ללקט אות ואות לבד אלא ללקט תיבה שלימה תיבה כאן ותיבה כאן עד פ''ה אותיות וכי פלגינין באותיות המפוזרות:
ומכאן שס"ת שבלה פירוש שמחוקים בו תיבות ואותיות וכו' ע"פ זה אפשר שהעמודים הכתובים באמצע נמחקו.
ועוד אפשר ששני הפרשיות בראש או בסוף העמודים והכוונה שיחתוך סביבותם והגליון מלמעלה או למטה יצרפם אף במרחק כמה עמודים, וכדי לבטל ההפסק הגדול שבין הפרשיות, ינקב חורים בגליון שלא יהיה ראוי לכתיבה כדין כתב כמה תיבות פעמיים ומחקן וכדי שלא יהא שם הפסק פרשה עושה חורים שלא יהיה מקום זה ראוי לכתיבה ובכך אינו נחשב כהפסק פרשה, כך גם כאן הגליון יצרפם למזוזה.