כוח הסברה / רפי זברגר

שבת צו ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו בתחילת המסכת כי כדי לעבור על איסור הוצאה מרשות לרשות (וכן טלטול ארבע אמות ברשות הרבים) יש לבצע שתי פעולות: עקירה והנחה. בלעדי ביצוע שתי הפעולות לא עוברים על איסור הוצאה מן התורה ולא מתחיביים בקרבן חטאת בשוגג ולא בכרת וסקילה במזיד. היום אנו מתחילים פרק אחד עשר במסכת שבת, העוסקת באופן העברה מרשות לרשות, ומתייחסת לפעולת זריקה. נלמד את ראשית המשנה הראשונה:
הזורק במרשות היחיד לרשות הרבים, מרשות הרבים לרשות היחיד - חייב.
קובעת המשנה כי גם פעולת זריקה, נחשבת להעברת החפץ מרשות לרשות למרות שלא בוצעה בפועל פעולת ''הנחה רגילה''. זריקה מרשות לרשות מוגדרת כתולדה של הוצאה מרשות לרשות, ומשכך, מתחייבת בכל העונשים כמו אב מלאכה. 
 

הנושא

מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיבא?
קובעת הגמרא כי פעולת הזריקה אשר עליה אנו מדברים במשנתנו מהווה תולדה של הוצאה מרשות לרשות. ועתה שואלת הגמרא ''שאלה מפתיעה'': מניין אנו לומדים בתורה על איסור הוצאה שהיא אב המלאכה? מפתיע שהגמרא ''מחכה'' לשאלה זו רק כאן בפרק אחד עשר, למרות שעסקנו רבות כבר לפני כן בדיני הוצאה. התוספות לשיטתו מגדיר הוצאה כ''מלאכה גרועה'' ולכן מסביר התוספות את הצורך בחיפוש מקור (מה שלא נעשה בשאר המלאכות). 
יש להוסיף כי לאחר שאנו לומדים כאן גם על זריקה המתחייבת משום הוצאה, שהיא עוד יותר ''מלאכה גרועה'' מהוצאה רגילה, לכן כנראה דווקא כאן שואלים שאלה זו. 
אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (שמות ל''ו, ו'): וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. משה היכן הוה יתיב? במחנה לויה. ומחנה לויה – רשות הרבים הואי, וקאמר להו לישראל: לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים. 
רבי יוחנן מוכיח זאת מפרשת ויקהל, שם מסופר על התנדבות העם לתרום דברים לצורך הקמת המשכן. כשהעם הביאו מספיק דברים, משה ''הוציא קול במחנה'' להפסיק להביא דברים. כל הדברים הובאו מרשות היחיד של כל אחד ואחד, לרשות הרבים שבו שכן שבט לוי, שבטו של משה. קריאתו זו של משה מלמדת אותנו על איסור הוצאה בשבת מרשות לרשות. 
וממאי דבשבת קאי, דילמא בחול קאי? ומשום דשלימא לה מלאכה, כדכתיב (שם ז'): וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר.
שואלת מיד הגמרא שאלה פשט: הרי התורה מספרת כי כרוז של משה יצא בעקבות כך שלא היה יותר צורך בתרומות בני ישראל, אם כן, ייתכן שיום הסיום וההכרזה של משה היה ביום חול, ומנין שהיה בשבת?
גמר העברה העברה מיום הכיפורים. כתיב הכא וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה, וכתיב התם (ויקרא כ''ה, ט'): וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. מה להלן ביום אסור - אף כאן ביום אסור.
עונה הגמרא כי יש גזירה שווה על ידי הפועל ''העברה'' בין פרשיה זו לפסוקים העוסקים ביום כיפור. ומכיוון ששם מדובר ביום אסור במלאכה (יום כיפור), מלמדת אותנו התורה כי גם כרוז של משה היה בשבת קודש, שהוא יום אסור במלאכה. ומן העובדה שהתורה ''טרחה'' ודאגה ללמדנו גזירה שווה, אנו מסיקים כי משמעות כרוז של משה, ללמדנו איסור הוצאה בשבת. 
אשכחן הוצאה הכנסה מנלן?
שואלת הגמרא: למדנו מהגזירה שווה כי יש איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, אך מניין ומה המקור גם לאיסור הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד? 
סברא היא: מכדי מרשות לרשות הוא, מה לי אפוקי ומה לי עיולי. 
עונה הגמרא כי מסברה ניתן להסיק שגם הכנסה אסורה. שהרי אם נאסרה הוצאה מרשות אחת לשנייה, מה זה משנה מאיזו רשות לאיזו רשות? לכן, מסיקה הגמרא כי הוצאה הכתובה במפורש בתורה (גזירה שווה) היא אב מלאכה, והכנסה שהינה ''דומה'' לה מוגדרת כתולדה של מלאכת הוצאה וגם היא תיאסר מן התורה. 
 

מהו המסר

הגמרא לימדה אותנו כי ניתן להגיע למסקנות הלכתיות גם מסברה. הלימוד המפורש נלמד על דין הוצאה, ומתוך סברה שלא צריך להיות הבדל בין הכנסה להוצאה, אנו מרחיבים את איסור הוצאה בשבת, ומכילים בתוכו גם הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד. איזו עוצמה ואיזה כוח ניתן לכוח הסברה שלנו!
אם בהלכות שבת החמורות, התורה מתירה לחכמים להפעיל את סברתם ואף להסיק מכך מסקנות הלכתיות משמעותיות, נוכל ללמוד מכך גם לחיים בכלל. לא פעם אנו נתקלים ב''מצב חדש ולא מוגדר'', הרי שכדי לנתח את המצב, ולהסיק דרכי פעולה במצב זה, יש להפעיל את כוח הסברה, ללמוד ממקרים דומים ומתוך כך להסיק כיצד לנהוג במצב חדש זה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]