הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הכלל: "רב הונא ורב חסדא" – הלכה כרב נגד תלמידו

שבת קטו ע"א

משנה. כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן. אף על פי שכתובים בכל לשון טעונים גניזה. ומפני מה אין קורין בהם - מפני ביטול בית המדרש.
גמרא. איתמר: היו כתובים תרגום או בכל לשון, רב הונא אמר: אין מצילין אותן מפני הדליקה,
ורב חסדא אמר: מצילין אותן מפני הדליקה. אליבא דמאן דאמר ניתנו לקרות בהן - דכולי עלמא לא פליגי דמצילין. כי פליגי - אליבא דמאן דאמר לא ניתנו לקרות בהן. רב הונא אמר: אין מצילין - דהא לא ניתנו לקרות בהן, רב חסדא אמר: מצילין - משום בזיון כתבי הקדש

1.
רמב"ם הלכות שבת פרק כג הלכה כו:

מותר להציל כל כתבי הקדש שיש בחצר לחצר אחרת שבאותו המבוי ואף על פי שלא עירבו, ובלבד פ שיהיה למבוי שלש מחיצות ולחי אחד, והוא שיהיו כתובין אשורית ובלשון הקדש צ
אבל אם היו כתובין בכל לשון או בכתב אחר אין מצילין אותן אפילו היה שם עירוב,
ובחול אסור לקרות בהם אלא מניחן ק במקום התורף והן מתאבדין מאליהן.

2.
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כג הלכה כו:

[צ] כרב הונא לגבי ר"ח ובפלוגתא דתניא כר' יוסי ודלא כתנא דנפטית כו' ע"כ:

הרמב"ם פסק כרב הונא ונגד רב חסדא ומתאים לשיטת רבי יוסי בברייתא נגד "תנא דנפתית". כנראה שכוונתו לומר שהלכה בדרך כלל כרבי יוסי נגד חברו.

3.
מגיד משנה הלכות שבת פרק כג הלכה כו:

ופסקו בהלכות כת"ק דמתני' וכ"פ ר"ח שלא כדברי בן בתירא וכדעת רבינו וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל. וכתב הרשב"א אמרו בירוש' דלר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אם אינו יכול להציל כתבי הקדש אלא בכבוי מכבה לפי שאין דבר של שבות עומד בפני כתבי הקדש ע"כ.
ומתוך שלא נזכר זה במשנה ולא בגמרתנו אני אומר שיש בזה כעין סיוע לרבינו ז"ל שהוא פוסק בכמה מקומות דלא כר"ש ולפי שאין הלכה כמותו סתמו במשנה ולא הזכירו כבוי בשום צד. ומ"מ אפשר שדעת משנתנו שלא כל השבותין נדחין מפני כתבי הקדש שהרי לא התירו הצלתן למבוי המפולש אף על פי שאיסורו מדבריהם וזה נ"ל עיקר לדעת הפוסקים כר"י:
והוא שיהיו כתובים וכו'. בגמרא (דף קט"ו) אתמר היו כתובים תרגום ובכל לשון רב הונא אמר אין מצילין אותן מפני הדליקה רב חסדא אמר מצילין. ופסקו בהלכות כרב הונא דהוא רביה דר"ח...
ותרגום שלנו של אונקלוס ושל יונתן בן עוזיאל הרמב"ן והרשב"א ז"ל הסכימו שמצילין אותן היום וכן תורה שבע"פ לפי שהותרו לכתוב בזמננו משום עת לעשות ליי' הפרו תורתך:

הוא מדגיש, שהלכה כרב הונא נגד תלמידו - רב חסדא [וראה ב"מתיבתא", הערה יא].

4.
והוא מוסיף נקודה, שיתכן שההיתר לכבות כדי להציל את כתבי הקודש הוא לפי שיטת רבי שמעון, שמלאכה שאינה צריכה לגופה – פטור, כבסוגייתנו שמכבה את השריפה לא כי הוא צריך לעפרה, אלא כדי להציל את כתבי הקודש. ואמנם הדין במקרה כזה - לפי רבי שמעון - הוא "פטור אבל אסור", ומכיון שיש חשיבות מיוחדת לכתבי הקודש אין אפילו איסור ומותר לכתחילה.

5.
אבל הרמב"ם שפוסק באופן כללי כרבי יהודה - שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב - לא יסביר כך בסוגייתנו, אלא שמדובר באיסור "שבות" בלבד - של טלטול ושל חשש שמא יכבה את השריפה - ולא גזרו כאן. ומדובר שלא מכבה את האש אלא רק מציל את הספרים.