תשובות מתחמקות / רפי זברגר

שבת קטז ע''א

הקדמה

למדנו היום ברייתא על התייחסות לספרי תורה הכתובים על ידי מינים (ישראלים המאמינים בעבודה זרה):
הגליונים וספרי מינין - אין מצילין אותם מפני הדליקה. רבי יוסי אומר: בחול - קודר את האזכרות שבהן וגונזן, והשאר שורפן.
פוסק תנא קמא בברייתא כי גם את הגליונים (החלקים בקלף אשר לא כתוב עליהם) וגם את ספרי המינים אין להציל מן האש בשבת קודש. רבי יוסי מוסיף ופוסק כי ביום חול חותכים את מקום כתיבת שם ה' (קודר) וגונז אותם, ואת שאר הספר שורפים. (תנא קמא כנראה סובר כי ביום חול יש לגנוז את כל ספר המינין ואין צורך לקדר את האזכרות).
 

הנושא

נלמד דיון נוסף על ספרי המינין:
בעי מיניה יוסף בר חנין מרבי אבהו: הני ספרי דבי אבידן, מצילין אותן מפני הדליקה, או אין מצילין?
בי אבידן היה מקום בו התווכחו חכמים עם מינים על נושאים שונים ביהדות, ובמקום היו ספרים לצורך אותם וויכוחים (לפי רש''י: נכתבו על ידי המינים). שאל יוסף בן חנין את רבי אבהו, אשר היה מנהל וויכוחים ודיונים כאלו, האם יש להציל ספרים אלו בשבת או לא? יש מספר הסברים לספקו זה של יוסף בר חנין, למשל: האם הוויכוחים הללו התנהלו עם מינים, ואז אין להציל ספרים אלו, או שמא מדובר באנשי רוח (פילוסופים) ואז ניתן להצילם. 
אין ולאו ורפיא בידיה.
רבי אבהו לא היה נחרץ בתשובתו: פעם אמר כי יש להצילם, ופעם אחרת אמר כי אין להצילם. 
רב לא אזיל לבי אבידן, וכל שכן לבי נצרפי.
הגמרא ממשיכה להתייחס למקום שנקרא בין אבידן ומספרת כי רב לא הגיע למקום זה, ובוודאי שלא הגיע בית עבודה זרה הנקרא בי צרפי. רב כנראה חשש מתגובתם של המתווכחים, שמא יתנכלו לו, או אף ינסו להורגו. 
שמואל, לבי נצרפי - לא אזיל, לבי אבידן - אזיל.
שמואל גם לא נכנס למקום עבודה זרה (בי צרפי) אך כן הגיע ל''מקום הוויכוחים'' (בי אבידן).
אמרו ליה לרבא: מאי טעמא לא אתית לבי אבידן?
המינים (אשר ראו כי שמואל מגיע לבי אבידן ורבא, כמו רב, לא הגיע) שאלו את רבא, מדוע הוא נמנע מלהגיע למקום זה?
אמר להו: דיקלא פלניא איכא באורחא, וקשי לי.
ענה להם רבא, כי יש בדרך דקל, אשר שורשיו מפריעים לו בדרכו, ולכן אינו מגיע. 
ניעקריה.
ענו לו המינים: אם זה מה שמפריע, נעקור דקל זה, ואז תוכל להגיע. 
דוכתיה קשי לי.
ענה להם שוב: גם אם תעקרו את עץ הדקל, יהיה לו קשה לעבור בגלל הגומא שתיווצר מן העקירה, או בגלל הריח. 
לאחר תשובה זו, ''עזבו'' המינים את רבא ולא שאלוהו יותר. 
מר בר יוסף אמר: אנא מינייהו אנא, ולא מסתפינא מינייהו.
ממשיכה הגמרא ומספרת כי חכם בשם מר בר יוסף, לא חשש מללכת לבית אבידן. 
זימנא חדא, אזיל בעו לסכוניה. 
למרות בטחונו של מר בר יוסף, באחד הפעמים שהלך לשם ניסו לפגוע בו והיה חשש לחיו. 
 

מהו המסר

1. לא תמיד התשובה לשאלה ברורה וחדה כתער. לפעמים יש ספק במציאות או בדין, ואז קשה להכריע, כמו בתשובת רבי אבהו. יש להכיר במציאות זו, ולהתייחס בהתאם (לחשוש לשני הצדדים).
2. אם רבא היה עונה את ''התשובה האמיתית'' לשאלה, מדוע אינו מגיע לבי אבידן (חשש לחיו), היה יכול להיווצר מצב מאוד לא נעים ואולי אפילו מסוכן ביחסי יהודים ומינים. לכן, ענה רבא תשובות שונות ומתחמקות, רק כדי לא להיכנס לעימותים מיותרים. המינים אולי הבינו זאת, ובכל אופן ''הירפו'' ממנו לאחר שתי תשובות שלו.
אנו לומדים מכאן הנהגה חשובה: פעמים יש להימנע מלענות תשובות ישירות לשאלות שאנו נשאלים, אם באמת יש חשש לתגובות לא רצויות מן הצד השני. יש לענות בחכמה, כך שהצד השני לא יבין כי זו ''תשובה מתחמקת''.
3. לא תמיד בטחון עצמי גבוה מצדיק את עצמו. מר בר יוסף לא חשש והלך לבי אבידן כדי להתעמת עם חכמים, פילוסופים ואולי גם מינים אחרים. בסופו של דבר, הוא הגיע כנראה לעימות ישיר, שהכעיס את ברי הפלוגתא שלו, ואז ניסו לפגוע בו ולהורגו. אנו לומדים מכאן, כי יש לשים לב, ולא להיכנס למקומות מסוכנים ולומר ''לי זה לא יקרה'', אלא להשתמש בכל אמצעי ההגנה הנחוצים, או להימנע מלהיכנס למקומות אלו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]