תורת חיים / רפי זברגר

שבת קנז ע"א-ע''ב

הקדמה

נלמד בעז''ה את המשנה האחרונה במסכת:
מפירין נדרים בשבת.
אישה אשר נדרה נדר ''שיש בו עינוי נפש'' או דברים הקשורים בינה לבין בעלה, יכול בעלה להפר לה את הנדר, אך ורק באותו יום ששמע על הנדר. וכן אבא יכול להפר את נדרו של ביתו הנערה. וכן בזמן שבין האירוסין לקידושין הבעל והאב יכולים להפר יחדיו את נדריה. כל סוגי הפרות נדר אלו, יכולות להתבצע גם בשבת קודש, אך יש לעשות זאת בשינוי.
ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת.
כשם שהבעל יכול להפר נדרו אישתו (ואב לביתו הנערה) כך גם חכם יכול להתיר את הנדר, ולקבוע שבעצם לא היה נדר מלכתחילה. התרת הנדר מתבצעת אם מצא הרב ''פתח'' לנדר, עובדה שלא הייתה ידועה לאישה בזמן הנדר. למרות שהתרת הנדר אינה תלויה בזמן (בניגוד להפרה אשר צריכה להיערך ביום שומעו) פוסקת המשנה כי מותר לחכם להתיר נדר האשה בשבת, אם יש לה צורך לכך בתוככי השבת.
ופוקקין את המאור.
למדנו לעיל (קכ"ה:) מחלוקת תנא קמא ורבי אליעזר לגבי תוספת חלון ארעי לבית בשבת. משנתנו פוסקת כדעת תנא קמא המתיר לעשות זאת, אפילו אם אין הפקק תלוי וקשור בחלון (דרישות של רבי אליעזר).
ומודדין את המטלית ומודדין את המקוה.
למרות שפסקנו כי אין למדוד בשבת משום ''עובדין דחול'' מתירה משנתנו למדוד דברים לצורך מצווה בשבת.
כגון: מדידת מטלית כדי לדעת אם היה לה גודל מספיק (שלש אצבעות על שלש אצבעות) כדי לטמא טהרות אחרים.
וכן מותר למדוד מקווה, כדי לוודא שיש לו שיעור מספיק (אמה על אמה בגובה שלש אמות) כדי להוות מקווה טהור.
ומעשה בימי אביו של רבי צדוק, ובימי אבא שאול בן בטנית, שפקקו את המאור בטפיח, וקשרו את המקידה בגמי, לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו. מדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת
מסיימת המשנה ב''מעשה רב'' ממנו למדנו כי מותר לסתום חלון בסתימה ארעית, וכן מותר למדוד לצורך מצווה בשבת.
כמו כן למדנו הלכה נוספת שלא נלמדה לפני כן במשנה, כי מותר אף לקשור קשר שאינו בר קיימא לצורך מצווה בשבת. אף שהדבר נאסר מדרבנן, הותר לצורך מצווה.
 

הנושא

נסיים בלימוד הקטע האחרון של הגמרא, בו מסתיימת מסכת שבת:
עולא איקלע לבי ריש גלותא, חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא, וקא משח ליה.
מספרת הגמרא כי עולא נקלע לביתו של ראש הגולה, וראה שם את רבה יושב בתוך גיגית מים בשבת..., ומודד את מידות הגיגית.
אמר ליה: אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה, דלאו מצוה מי אמור?
שאל עולא את רבה: למדנו כי מותר למדוד רק לצורך מצווה, והרי מדידה שלך אינה לצורך מצווה (שהרי אין לטבול בתוך גיגית), ואם כן מדוע אתה נוהג כך?
אמר ליה: מתעסק בעלמא אנא:
ענה לו כי הוא אינו מודד עבור ידיעה הלכתית מסוימת, אלא רק כמו ''מתעסק'' ולכן אין איסור במדידה זו.
 

מהו המסר

נדמה כי המשנה האחרונה והקטע האחרון בגמרא באים ללמד אותנו מסרים מעניינים מאוד. המשנה האחרונה פוסקת מספר היתרים בהלכות שבת, וכנראה באה לומר לנו אחרי כל הלכות שבת הרבים והמסועפים אשר למדנו במסכת כולה, ואחרי כל ל''ט אבות מלאכה האוסרים עלינו לעשות מלאכות רבות בשבת, אחרי כל זאת, המשנה מספרת לנו על דברים המותרים בעשייה בשבת. אם אנו עושים דברים לצורך מצווה ולצורך השבת, הרי שגם דברים שנאסרו לנו יהיו מותרים לבצעם בשבת קודש. מגמה של התורה ושל הקדוש ברוך הוא, לא לכבול אותנו מפעילות ועשייה, אלא אך ורק לנתב אותנו לעשייה חיובית, טובה, יפה ומתאימה לשבת.
כמו כן סיפורו של עולא ורבה בבית ריש גלותא מדהים. מדובר על ביתו של מנהיג ישראל בגולה, המיוחס למלכי בית דוד, האדם החשוב ביותר באותו מקום, ושני חכמים שבאים לבקרו. רבה בר רב הונא, בן של ראש הישיבה (רב הונא), חכם גדול בזכות עצמו, ועולא, חכם ארץ ישראלי, שירד לעיתים לבבל, כדי ללמד שם ''הלכות ארץ ישראל''.
רבה נכנס לתוך גיגית עם מים, ככל הנראה ללא רוב בגדיו, מסתמא כדי להפיג את צינתו, ועולא מתחקר אותו למניעיו ההלכתיים במעשה זה. מעשהו של רבה, כניסה לגיגית מים תוך כדי השבת מדהים לכשעצמו, אך תשובתו של רבה מדהימה עוד יותר. הוא מבצע פעולה אסורה בשבת (מדידה), רק לצורך ''התעסקות'' גרידא, ולא לשום צורך אמיתי של מדידה. התעסקות זו, מוגדרת בהלכה ''מתעסק'' ומותרת בשבת.
סיפור זה המסיים את כל מסכת שבת, כנראה משלים את המסר המתואר לעיל של משנתנו. אמנם יש איסורים רבים בשבת, ואיסורים רבים בתורה, אשר יכולים לתת לאדם ''תחושת מחנק'' עקב מגבלות רבות העומדות לפתחנו. אך אנו רואים, רבנים גדולים מאוד, אשר גם נכנסים לגיגית מים קרים בשבת כדי להפיג צינתם... וכן, אנו רואים כי בתוך הגיגית עצמה, רבה כביכול ''משחק'' במשחקי מדידה, והכול תוך שמירת על גדרים הלכתיים ברורים.
המסר הוא: תורתנו הינה ''תורת חיים'', חס וחלילה אינה חונקת ומצירה את צעדינו, אלא מנתבת אותנו לאפיקים חיובייים וטובים, ובכך אנו מסיימים בעז''ה את מסכת שבת.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]