גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תש"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת סנהדרין
דף ה ע"ב
האם הדין ש"תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו" נוהג בזמן הזה?
תנחום בריה דרבי אמי איקלע לחתר, דרש להו: מותר ללתות חיטין בפסח. אמרו לו: לאו רב מני דמן צור איכא הכא, ותניא 'תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל'. אמר להו: לאו אדעתאי (ה ע"ב). זהו האחד המקורות להלכה פסוקה בש"ע (יו"ד סי' רמב ס"ד): "אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם, וכל המורה לפניו חייב מיתה. הגה - ואפילו נטילת רשות לא מהני תוך שלשה פרסאות, אם הוא רבו מובהק...". ובשו"ע שם ישנם עוד כמה פרטי הלכות בדין זה, יעו"ש.
ודנו הפוסקים אם הלכה זו שייכת גם בזמן הזה. בספר סמ"ק עם ביאור רבי משה מצוריך (מצוה קיא הע' נא) מביא: "אומר ר"י, הא דאמרינן 'תלמיד אל יורה הלכה אלא אם כן רחוק ממנו ג' פרסאות', זהו בזמן התנאים והאמוראים, שמוציאים ההוראות מעומק ופלפול ומידיעה, ונוטל הרב עטרה בהוראתה, אבל עתה הפסקים וההוראות נכתבים, והכל יכול להסתכל בספרי הפסקים ולהורות, אין עטרה לרב כל כך כמו באותן הימים אם לא בפניו ממש".
וכן מובא בספר ארחות חיים לרבי אהרן הכהן מלוניל (הל' ת"ת סי' כא) בזו הלשון: "והר' שמואל מאיורא רבו של הר' יונה ז"ל ואחיו של ר' שמואל דאיורא כתבו באגרותיהם, מיום שגלו אבותינו וחרב בית מקדשנו, ונשתבשו הארצות ונתמעטו התורות והלבבות, אין לנו עוד לומר מורא רבך כמורא שמים, וכל הדינין הראויין לעשות תלמיד לרב נתבטלו, כי הגמרות והפירושים והחדושין והחבורים הם המורים האנשים, והכל לפי פקחות הלבבות... ולא אמרינן בהא 'כל המורה הלכה לפני רבו חייב מיתה', וכן יסתור דבריו התלמיד לרב אם יוכל לפי פלפולו..." (וכ"ה בלחם משנה הל' ת"ת פ"ה ה"ד: "וכעין זה שמעתי בשם אחד שכתב בשם חכם אחד, שבזמן הזה ליכא מורה הלכה בפני רבו, מפני שאנו לומדין מפי ספרים, והספרים הם המלמדים").
לעומתם, כתב על כך המהרי"ק בתשובותיו (סי' קסט ענף ב): "ואע"ג דכתב מר שכתב בסמ"ק צור"ך בשם מהר"מ, דדוקא בימי התנאים והאמוראים וכו', ואפילו היה כן - דלענין הוראה במקום רבו איתמר, מ"מ נראה דאין שאר הפוסקים הראשונים כמו רבינו משה מיימון והאחרונים כגון בעל הטורים סוברים כן, מדכתבו סתם ש'המורה הוראה בפני רבו חייב מיתה', ולא אמרו שאין דין זה נוהג עכשיו, שמע מינה דס"ל דגם עכשיו הוא נוהג, שהרי לא באו להגיד לנו הדינים אשר אינם נוהגין בזמה"ז ולהסתיר ממנו את הנוהגים, וחלילה לומר כן".
וממשיך וכותב: "ואפילו לדברי אותו הג"הה - לבי אומר לי שרוצה לומר, דאע"ג דבימי התלמוד היה אסור להורות בכל ענין, עכשיו אין אסור להורות בכל ענין, כלומר היכא שההוראה מבוארת בפוסקים, אבל היכא שאינה מבוארת - היאך נוכל לומר שכל הדברים כתובים, והרי אנו רואים כל הימים שהרבה והרבה ספקות נופלות בין הלמדנים, ואין איש יכול לעמוד על בירור הדבר אפילו עם כל הפוסקים, וגם ברוב הדברים נחלקו גאוני עולם, וצריך חכמה יתירה להכריע במי ראוי לנהוג...", ועעו"ש.
כשמביא מהרשד"ם (חו"מ סי' א) את דבריהם להלכה, כותב הוא: "ואם תאמר הרי מהררי"ק ז"ל דחה סברת ארחות חיים בשתי ידים... ואע"פ שאין משיבין כו', כל שכן אני הדיוט ההדיוטים, מ"מ אומר שאיני מבין הכרעתו, ובפרט להרמב"ם ז"ל שהעתיק דיני התלמוד, וקרא ספרו 'משנה תורה', וכמו שראינו שחבר הלכות קדשים וטהרות שמטות ויובלות...", ועעו"ש.
לעומת דברים מן הראוי להביא את דברי השבות יעקב (ח"ב סי' סד), כשהשיב כלפי השואל שפסק שאלת טריפה כשלא היה בידו שום ספר וז"ל: "הנני באמת תחלת דהאי הוראה, אף שיש לו על מה שיסמכו, מ"מ לא טוב עשה שהטריף מיד בלתי עיון בספר, אף שהיה פשוט בעיניו עיני פקיחין, מ"מ התורה חס על ממון של ישראל, והיה מן הראוי להיות מתון בהוראה, וכבר אמרו חז"ל 'אסור לתלמיד להורות במקום רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות', ומכל שכן שרבינו הן הן הספרים אשר נתפשטו בקרב ישראל, ראוי לכל מי שהגיעו להוראה שלא יורה שום הוראה בלתי עיון תחלה בספר, וכן קבלתי מרבותי נוחי נפש הגאונים זצ"ל, וביחיד שמעתי כן ממוח"ז זצ"ל הגאון המפורסם אב"ד ור"מ מהר"ש זצ"ל שהיה זקן יושב בישיבה וכסא הוראה בק"ק פראג זה ארבעים שנה, ואעפ"כ לא הורה בלתי עיין בספר תחלה מהאי טעמא, וסמך לדבר 'אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך' (תהלים קיט, ו), ובר מן דין ראוי לעשות כן במקום שאין בני תורה, שלא יחשדו ויאמרו עמא דארעא שמחמירין עליהם שלא כדין מפני חסידות וכה"ג, ואין חושש להפסיד ממונם, שהרי הורה כן מבלי עיון בספר...".
הרחיד"א מציין את דבריו בספרו ברכי יוסף (יו"ד סי' רמב ס"ד), וראוי להביא דבריו בספרו בשו"ת יוסף אומץ (סי' מז): "וראיתי בספר 'אורים ותומים' (סי' י' אורים סק"ג)... [שכתב] 'ואני נוהג ג"כ בכל הדברים במקום שאין הדבר פשוט כביעתא בכותחא לעיין בספרים ולהורות מתוך הספר כי אותיות מחכימות, ובפרט בזמן הזה אשר בעו"ה השכחה גוברת'... [ע"כ]. והחי יתן אל לבו, שאם הגאון זלה"ה אשר ידענו נאמנה שהיה לו זכרון גדול מאד, לא היה סומך על זכרונו והיה מעיין בספר. וכן שמעתי מהרב החסיד המופלא מהר"ר גדליא חייון זצ"ל שבנערותו הן בעודנו אתרא דקושטא שמיה - הלך להגאון רבינו מהר"י רוזאניס זלה"ה לשאול דין איסור והיתר ממנו, ופתח השו"ע ואמר לו ראה בני הש"ע אומר כך וקרא לפניו דין השו"ע... ואנן יתמי דיתמי אשר באמת חסרון ידיעה ורוב השכחה גוברת, וידע איניש בנפשיה, איך לא נבוש ולא נכלם להורות תיכף בלי ראות שום ספר...", עעו"ש.
