על מה מעברים את השנה? / סנהדרין יא ע"א-ע"ב
הרב שמואל שמעוני
דף יום-יומי, תורת הר עציון
"תנו רבנן, על שלשה דברים מעברין את השנה: על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה. על שנים מהן מעברין, ועל אחד מהן אין מעברין. ובזמן שאביב אחד מהן – הכל שמחין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: על התקופה. איבעיא להו: על התקופה שמחין או על התקופה מעברין? תיקו".
רש"י על אתר פירש:
"על האביב – אם לא בישלה התבואה מעברין, דקרא כתיב 'בחדש האביב'...
ועל פירות האילן – אם מתאחר בישולם יותר מזמן העצרת מעברין, שעצרת זמן הבאת ביכורים, דכתיב 'וביום הביכורים', ואם לא יביאם בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת.
ועל התקופה – בין על תקופת תמוז שמתעכבת ונמשכת, שאין תקופת תשרי נופלת עד עבור החג... בין על תקופת טבת שנמשך זמנה עד ששה עשר בניסן".
נראה מדבריו שהברייתא עוסקת בעיבור השנה לצרכים הנוגעים לשלושת הרגלים של השנה הבאה: קביעת הפסח בחודש האביב, דהיינו בחודש שהתבואה מבשילה בו; הבשלת פירות האילן עד העצרת, כדי למנוע מישראל טִרחה; ועשיית פסח וסוכות בתקופה מוגדרת במעגל השנה השמשי.
את האפשרות שאפשר לעבר על התקופה בלבד (לדעת רשב"ג) פירש רש"י כך: "על התקופה לחודה מעברין, ומפני שעיבורה מן התורה". התוספות (ד"ה או) תמהו על כך: הרי גם הבשלת התבואה עד הפסח היא תנאי הכתוב בתורה, וגם הבשלת פירות האילן עד העצרת אינה עניין פרקטי גרידא, אלא קביעת התורה שיהא זה "חג הקציר בִּכּוּרי מעשיך" (שמות כג, טז). על כל פנים, התוספות מסכימים שעיבור השנה הוא כלי המסייע בידינו לעמוד בתנאים שונים שקבעה התורה לחגי השנה.
לאור זאת הסביר הגאון ר' יצחק זאב סולובייצ'יק (=הגרי"ז, בחידושיו על הלכות קידוש החודש ד, ז) את פירוש רש"י על הברייתא המובאת קודם לכן:
"אין מעברין את השנה לא מפני הגדיים ולא מפני הטלאים [רש"י: כדי שיגדלו ויעשו מהם פסחים], ולא מפני הגוזלות שלא פירחו [רש"י: שצריכין לקיני יולדות], אבל עושין אותן סעד לשנה".
וכתב רש"י:
"אם צריכה לעבר מפני אחד מן הדברים שמעברין עליהן, כגון על האביב ועל פירות האילן, ואמרינן לקמן על שתים מהן מעברין ועל אחד מהן אין מעברין, הללו – גדיים וטלאים וגוזלות – נעשו סעד, ומצטרפין לאחד מהן ומעברין".
מכיוון שדברים אלו אף הם מצורכי החג הקרב, אפשר להתחשב בהן ולעשותם סניף לשיקולים העיקריים לעיבור השנה.
אבל הרמב"ם (קידוש החודש ד, ז–ח) פירש אחרת:
"יש דברים שאין מעברין בשבילן כלל, אבל עושין אותן סעד לשנה שצריכה עיבור מפני התקופה או מפני האביב ופירות האילן... כיצד עושין אותן סעד לשנה? אומרין: שנה זו צריכה עיבור מפני התקופה שמשכה או מפני האביב ופירות האילן שלא הגיעו, ועוד שהגדיים קטנים והגוזלות רכים".
הרמב"ם מיאן לפרש שיש כאן סעד ממשי, והבין שזהו סעד הצהרתי בלבד. וביאר הגרי"ז שהרמב"ם מחזיק כנראה בתפיסה שונה בתכלית של עיבור השנה. כבר בספר המצוות, שבו כלל הרמב"ם במצווה אחת (עשה קנ"ג) את קידוש החודש ועיבור השנה, הוא מסביר כי התורה ציוותה שהשנים יהיו שמשיות, ולא ירחיות כמו החודשים:
"ואמרו 'שמור את חדש האביב' הורה כי שנתנו ראוי שנשמור בה פרקי השנה, ולכן תהיה שמשית".
וזה לשונו ריש הלכות קידוש החודש (א, א–ב):
"חדשי השנה הם חדשי הלבנה... והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה, שנאמר 'שמור את חדש האביב'.
וכמה יתרה שנת החמה על שנת הלבנה? קרוב מאחד עשר יום. לפיכך כשיתקבץ מן התוספת הזאת כמו שלשים יום או פחות מעט או יתר מעט, מוסיפין חדש אחד ועושין אותה השנה שלשה עשר חדש, והיא הנקראת שנה מעוברת, שאי אפשר להיות השנה שנים עשר חדש וכך וכך ימים, שנאמר 'לחדשי השנה' – חדשים אתה מונה לשנה ואין אתה מונה ימים".
זאת אומרת: הציווי "שמור את חדש האביב" אין עניינו שחג הפסח יחול בחודש האביב, אלא הוא הגדרה בסיסית של השנה היהודית – שהיא שנה שמשית. למעשה משמעות הדבר היא שלעיתים יש בשנה י"ב חודש ולעתים יש בה י"ג.
לאור זאת נוכל לעיין בפסק הרמב"ם (שם ד, ב) בעניין סימני העיבור:
"על שלשה סימנין מעברין את השנה: על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן. כיצד? בית דין מחשבין ויודעין, אם תהיה תקופת ניסן בט"ז בניסן או אחר זמן זה – מעברין אותה השנה, ויעשו אותו ניסן אדר שני כדי שיהיה הפסח בזמן האביב, ועל סימן זה סומכין ומעברין, ואין חוששין לסימן אחר".
נמצאנו למדים שלדעת הרמב"ם סימנים אלו נוגעים למידת ההתאמה של השנה למחזור השמשי, ואמת המידה העיקרית היא זמן הפסח. מטבע הדברים, חישוב התקופה הוא כלי כבד משקל דיו להכריע שיש לבצע התאמה לשמירת חודש האביב. אבל התקופה איננה המדד היחיד לעונת האביב, ואפשר להסתייע גם במאפיינים מן הטבע המוחשי – הבשלת התבואה ופירות האילן. ואכן הרמב"ם מפרש שעיבור השנה בגלל פירות האילן קשור אף הוא לתקופת האביב ולא לחג העצרת (כפי שפירש רש"י): "ולא צמחו פירות האילן שדרכן לצמוח בזמן הפסח... וכדי שיהיו הפירות צומחין כדרך כל זמן האביב" (שם הלכה ג').
לפי גישה זו, מובן שהטלאים והגדיים אינם יכולים להיות שיקול שישפיע על ההחלטה לעבר את השנה, שהרי לא בצורכי החג עסקינן אלא בסימנים לבוא האביב.
עם זאת, חשוב לציין שגם לדעת הרמב"ם (שם הלכה ה') יש מסלול נפרד של עיבור השנה מפני הצורך, על פי ברייתא אחרת המובאת בסוגייתנו:
"ויש שם דברים אחרים שהיו בית דין מעברין בשבילן מפני הצורך, ואלו הן: מפני הדרכים שאינן מתוקנין ואין העם יכולין לעלות, מעברין את השנה עד שיפסקו הגשמים ויתקנו הדרכים; ומפני הגשרים שנהרסו ונמצאו הנהרות מפסיקין ומונעין את העם או מסכנין בעצמן ומתים, מעברין את השנה עד שיתקנו הגשרים; ומפני תנורי פסחים שאבדו בגשמים ואין להם מקום לצלות את פסחיהם, מעברין את השנה עד שיבנו התנורים וייבשו; ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו לירושלם, מעברין את השנה כדי שיהיה להם פנאי להגיע".
לסיום נעיר כי משפט אחד בהלכה ג' נראה כחורג מן המהלך הכללי העולה מדברי הרמב"ם:
"אם ראו בית דין שעדיין לא הגיע האביב אלא עדיין אפל הוא... הרי הן מעברין, כדי שיהיה האביב מצוי להקריב ממנו עומר התנופה בט"ז בניסן".
וצריך עיון.
להרחבה מומלץ לעיין בדברי הגרי"ז שם במלואם.
