מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
שכרות כהונה והוראה
לדברי רבי: "כהנים אסורין לשתות יין לעולם, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו. ואמר אביי: כמאן שתי כהני חמרא האידנא - כרבי. מכלל דרבנן אסרי! התם היינו טעמא: מהרה יבנה בית המקדש". הרמב"ם (הל' ביאת המקדש א, ז), פוסק שבזמן שהמקדש קיים אסור לכהן לשתות יין אם הוא יודע את הזמן שנקבע לו לעבודה. אך אם אינו יודע כלל את זמן עבודתו, היה מקום לאסור עליו לשתות לחלוטין: "אבל תקנתו קלקלתו, והרי הוא מותר לשתות תמיד שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו". הראב"ד טוען שדברי רבי אמורים לאחר החורבן: "הלכה כרבי שתקנתו קלקלתו, שאין עכשיו שעת עבודה, ולמהרה יבנה לא חיישינן. ובין מכיר ובין שאינו מכיר מותר לשתות יין".
מכל מקום, מוסכם על הכל שבזמן שכהן עובד במקדש, אסור לו לעבוד כשהוא שיכור. כמו כן אסור להורות הלכה במצב שכרות (עירובין סד ע"א). בספר החינוך (מצוה קנב) כורך את שני האיסורים: "שלא להיכנס שתוי במקדש, וכן שלא להורות, כלומר שלא לדון בדבר מדיני התורה בעוד שיהא האדם שכור. ...שורש המצוה ידוע. שאין ראוי להתעסק בדברים היקרים בתכלית היוקר כמו עניני המקדש ודברי התורה רק בעת שיהיה האדם מיושב בדעתו ומכוון בכל מעשיו, אין להאריך בדברים פשוטים". עבודת קודש- במקדש ובהוראה של תורה, צריכה להיות מתוך קדושה וטהרה, ולא מתוך שכרות. השכרות היא המצב ההפוך מהנדרש בעבודת ה', וכדברי הרמב"ם: "השכרות הוא ממעשה האיש הרע בבחירתו" (מורה נבוכים ג, ח).
אנחנו אמנם אחרי פורים, בו יש מצוה להשתכר. בכל זאת כתבו פוסקים שאדם היודע שאם הוא ישתכר לא יוכל להתפלל ערבית או לברך ברכת המזון, שלא ישתכר. על כך כתב הראי"ה קוק, שמכיון שזו מצות היום, הרי הוא עוסק במצוה "ולמה לא יפטור מתפילה, ובפרט שיהיה אנוס בשכרותו" (שו"ת אורח משפט עמ' רמט). אבל כאמור, זה רק בפורים וכשמדובר על שמחת מצוה אמיתית. במשך השנה השכרות היא שלילית, ההפך מהקדושה, מסוכנת ופוגעת.
