זהירות יתירה גם בדברים המותרים / רפי זברגר

עירובין יז ע"א-ע"ב

הקדמה

אנו לומדים במשנה בדף שלנו בדין ארבע קולות שהקלו חכמים על חיילים הנמצאים במחנה צבאי:
ארבעה דברים פטרו במחנה: מביאין עצים מכל מקום, ופטורין מרחיצת ידים, ומדמאי, ומלערב.
1. מותר להביא עצים לצרכי החיילים ולא חוששים לאיסור גזל
2. חיילים אינם חייבים ליטול ידים לפני הסעודה. הגמרא מוסיפה כי בכל אופן חייבים ליטול מים אחרונים, מפני "מלח סדומית" שאנשים בזמנם נגעו בו בעת הארוחה, דבר המסכן את העינים (אם היד עם המלח סדומית תיגע בעין).
3. פירות דמאי (ספק אם עישרו תרומות ומעשרות או לא), בדרך כלל אסורים באכילה. אך לחיילים הותר לאכול פירות אלו, ומסתמכים על כך שרוב עמי הארץ מעשרים פירותיהם. 
4. יש איסור לטלטל בחצר ללא עירוב חצרות. חכמים היקלו לחיילים והתירו להם לטלטל אף אם לא עשו עירוב זה. 
 

הנושא

הברייתא המובאת בתחילת הגמרא מפרטת קולות נוספות שהקלו על חיילים:
תנו רבנן: מחנה היוצאת למלחמת הרשות, מותרין בגזל עצים יבשים, ר' יהודה בן תימא אומר: אף חונין בכל מקום, ובמקום שנהרגו שם נקברין:
1. על הדין של המשנה שמותר לחיילים לקחת עצים בלא חשש גזל, מוסיפה הברייתא כי מותר לקחת גם עצים יבשים למרות שהבעלים של העצים ייעדו אותם כבר להסקה. 
רבי יהודה מוסיף עוד שתי קולות:
2. מותר לחנות בכל מקום הצריך לחיילים, אף אם הוא שייך לאדם פרטי. 
3. חייל שנהרג במלחמה (ויש אומרים אף אם נפטר ללא קשר למלחמה) מותר לקבור אותו במקום הפטירה, אף אם המקום שייך לאדם פרטי, והאדם אינו יכול למנוע קבורה זו. 
על הדין השני של רבי יהודה שואלת הגמרא:
פשיטא, מת מצוה הוא. ומת מצוה קונה מקומו!
מה החידוש בברייתא, הרי מדובר בחייל אשר מת תוך כדי לחימה וכנראה אין מי שיקבור אותו, ולכן יש להגדירו כמת מצוה. והרי אנו מכירים את ההלכה שמת מצווה המוטל במקום מסוים ''קונה'' את אותו מקום, וניתן לקוברו שם. אם כן ברור שמותר לקבור חייל שמת תוך כדי לחימה במקום מיתתו, ומה חידשה לנו הברייתא? 
לא צריכא, אף על גב דאית ליה קוברין.
עונה הגמרא כי רבי יהודה מחדש, שגם חייל אשר מת תוך כדי לחימה ויש לו יורשים שיכולים לקבור אותו (ולכן אינו מוגדר כ''מת מצווה''), בכל אופן מכילים עליו דין ''מת מצווה'' ומותר לקוברו במקום מיתתו. 
דתניא, איזהו מת מצוה? כל שאין לו קוברין. קורא ואחרים עונין אותו - אין זה מת מצוה.
הגמרא מצטטת ברייתא המלמדת כי ''מת מצווה'' מוגדר כמת שאין לו יורשין החייבים לקוברו. ואם ''קוראים ליורשים'' והם נענים, הרי לא חלים על מת זה דיני ''מת מצווה''. 
ומת מצוה קנה מקומו? והתניא: המוציא מת מוטל בסרטיא - מפנהו לימין אסרטיא, או לשמאל אסרטיא. שדה בור ושדה ניר - מפנהו לשדה בור. שדה ניר ושדה זרע - מפנהו לשדה ניר. היו שתיהן נירות, שתיהן זרועות, שתיהן בורות - מפנהו לכל רוח שירצה.
מקשה הגמרא על הנחת היסוד של השאלה הראשונה: האם באמת מת מצווה ''קונה את מקומו'' ומותר לקוברו במקום מיתתו? והרי למדנו ברייתא המפרטת מקומות שונים של מקום פטירת מת מצווה, כך שהעיקרון של כולם כי יש לפנות את המת ממקום רשות הרבים למקום אחר שהוא "הכי פחות מזיק לבעל המקום". אם יש שדה בור (לא חרשו אותו) הרי הוא בעדיפות ראשונה. אם אין שדה בור ויש שדה ניר (חרשו אך טרם זרעו) – זו עדיפות שנייה. ורק אם אין בנמצא ''שדה עדיפה'' וכולם ''בעלי אותה רמה'' (כולם שדות בור, או שדות ניר, או שדות זרע (כבר זרעו שם)) אז יכול לפנות לאיזה שדה שרוצה. אך בכל אופן – חייבים לפנות את המת ממקום רשות הרבים ולא כמו שלמדנו בברייתא שיש לקבור במקום הימצאותו של המת?
אמר רב ביבי: הכא במת מוטל על המיצר עסקינן. מתוך שניתנה רשות לפנותו מן המיצר - מפנהו לכל רוח שירצה.
רב ביבי עונה כי הברייתא עוסקת במת המוטל על המיצר, ואם ישאירו אותו במקומו, הרי שהמקום הציבורי ייהפך למקום טמא, שכוהנים ושומרי טהרה לא יוכלו לעבור שם. לכן, פסקה הברייתא כי רק במקרים כאלו יש להעבירו ממקום זה למקום אחר (לפי הכללים שלמדנו לעיל), אבל מת מצווה הנמצא במקום אחר, בוודאי קונה את מקומו. יש דיון במפרשים, האם חייבים לקבור את מת המצווה במקומו, אך ''רק'' רשאים לעשות זאת. 
 

מהו המסר

למדנו היום כי למרות שמת מצווה בדרך כלל ''קונה את מקומו'' ומותר (או חובה) לקוברו במקום מיתתו, הרי שאם המת מוטל במקום ציבורי, שקבורתו תטמא את הדרך הציבורית, ותמנע מעבר של כוהנים ושומרי טהרה, במקרה זה – המת אינו קונה את מקומו, וניתן לקוברו בשדה סמוך. אבל גם במקרה כזה, ''דואגים'' חז''ל ''להפחית נזקים'', ולמצוא שדה שהוא פחות מתקדם בשלבי הגדול (בור/ניר/זרע) ולא להחליט באופן שרירותי באיזה שדה לקבור את מת המצווה.
עיקרון והמסר שאנו לומדים: גם אם עושים דברים שבדרך כלל אסורים, אך במצבים מסוימים הותרו לעשייה – גם אז יש לחשוב ולדאוג להפחתת נזקים. יש נטייה לאנשים לחשוב ולומר: אם הותר – אז הותר, ואין להשקיע מאמץ בחיפוש דרך מיטבית. מלמדת אותנו הגמרא לא כך – גם אם התירו לנו לעשות פעולה מסוימת, עדיין יש לחשוב כיצד לעשותה באופן שהכי פחות תזיק לאנשים אחרים.
בחינוך ילדים הדבר בא לידי ביטוי בדרכיהם של הורים מסוימים, החושבים כי אם הם חייבים בחינוך ילדיהם, אז ''הכול מותר''. מותר להוכיח את הילד, ותוך כדי לביישו ולצערו צער רב. מותר להענישו על מעשה לא טוב שעשה, ''ללא פרופורציה לחומרת המעשה'', וכן הלאה על זה הדרך. למדנו היום שאין לנהוג כך. גם אם מותר, ולפעמים חובה לעשות מעשים – יש כל הזמן לחשוב כיצד לבצעם בדרך הנכונה והיעילה והכי פחות מזיקה לזולת.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]