הספרים הם טיפה מאינסוף
ייעודה של תורה שבעל פה
עירובין כא ע"ב / חיים אקשטיין
"דרש רבא: מאי דכתיב ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגו'? בני, הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים - כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה. שמא תאמר, אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו? אמר קרא: עשות ספרים הרבה אין קץ".
מסכת עירובין ממשיכה לזמן לפנינו אגדות בנושא התורה שבעל פה, ודרכי לימודה והתפתחותה. הפעם הגמרא שואלת את השאלה המתבקשת ביותר לנוכח המושג "תורה שבעל פה": למה יש תורה שבעל פה, ולא הכל כתוב? אם כל התורה ניתנה משמים, מדוע חלק נרחב כל כך נשאר בתור מסורת בעל פה?
הגמרא עונה באמצעות פסוק מקהלת, ואפשר להבין את תשובתה בשתי דרכים. הפסוק לקוח מסוף מגילת קהלת, ובו מזהיר הכותב את בנו מ"עשות ספרים אין קץ". הוא אף מוסיף כי "לעג הרבה יגיעת בשר". לכאורה יש כאן התנגדות ואפילו בוז למילה הכתובה, להוצאות הספרים. לפי פשט הפסוק, כתיבת ספרים היא מלאכה מיותרת כל כך, עד שלא ברור למה בסופו של דבר נכתבו כמויות אדירות של ספרי קודש. ארון הספרים היהודי מלא בחומר שלפי קהלת, לפחות כפי שנראה מהפשט, הוא להג ויגיעה.
למזלם של הכותבים והמדפיסים, הדרשה של הגמרא מוציאה את הפסוק מהקשרו המקורי, לכאורה. היא אינה אוסרת לכתוב ספרים בלי גבול, אלא מסבירה את הכתוב אחרת. נראה כי דרשת הגמרא רואה את המילים "אין קץ" כהסבר מדוע לא להכניס את כל התורה שבעל פה לתוך ספר התורה שבכתב: הבעיה היא שאין לדבר סוף.
הגמרא מסתפקת בלשון קצרה, אך צריך להסביר: מהו הדבר שאין לו סוף?
כאן יש מחלוקת מעניינת בין הפרשנים. לדעת עץ יוסף, אין סוף למקרים שיכולים לקרות במציאות, וזוקקים מענה בתורה. לו הייתה התורה באה לתת מענה לכל שאלה שעשויה להתעורר, היא הייתה צריכה לכלול את כל המצבים של כל האנשים בכל הדורות. קשה להעלות על הדעת ארון קודש שיכול להכיל ספר תורה בעל היקף כזה, או אדם שיכול להגביה ספר תורה שכל זה כלול בה.
לפי המהרש"א, לעומת זאת, הביטוי "אין קץ" מתאר את התורה. התורה היא אינסופית, לעומת האדם שבשרו מתייגע ברוב להג. אין גבול לאמת, אין מידה לרוח, אין קצה למה שאפשר היה לכתוב בתורה. לספר התורה יש סוף מפני שאיננו מסוגלים בלעדיו, לא נוכל להכיל את האינסוף האלוקי. הסבר זה מוכר לנו מסוגיות מחשבתיות אחרות – הקדוש ברוך הוא צמצם את נוכחותו כדי לברוא עולם, וצמצם את שכינתו כדי להופיע במקדש. על אותו עיקרון, גם התורה עברה צמצום כדי שאנשים בשר ודם יוכלו לאחוז בה.
שני הפירושים מציגים מבטים שונים, שאולי האחד מהם מציג בעיה מעשית-ריאלית, והשני מציג יסוד רוחני. מכל מקום, איננו חייבים לברור בין הפירושים, כי ייתכן שאלה הם שני צדדים של אותו מטבע. העולם אינסופי מפני שהבורא אינסופי. אין קץ לאנשים ולמצביהם, מפני שהם מגלים ומשקפים את האלוקות, ואין סוף לגוונים ולהופעות שלה. הבורא האינסופי יצר מציאות אינסופית, ונתן לה תורה אינסופית, עם כלים שנועדו להמשיך ולפתח אותה ללא סוף. התורה שבעל פה באה לגלות את כל הגוונים האלוקיים עבור כל פרטי המציאות בעולם, ובזאת להמשיך את התורה שבכתב המגלה את התמצית הכללית לכלל ישראל.
דרשת הגמרא אמנם אינה שוללת כתיבת ספרים אין קץ, אך אולי היא נוגעת בעומק הבעיה שקהלת עליה. אי אפשר להכניס את כל התורה לטקסטים כתובים, מפני שהיא רחבה מהם, שהרי המרחב האלוקי הוא אינסופי (וממילא גם המציאות אינסופית, כאמור). לא משנה כמה ספרים נכתוב, לא נצליח לתת מענה למלוא הפרטים המתחדשים במציאות כל הזמן. אם כן, גם הספרים שכבר כתובים אינם העיקר, אלא התורה הנובעת המתחדשת בעל פה.
גם משניתנה התורה שבעל פה להיכתב, יש לזכור שכל הספרים הם רק כלי עזר, כדי לשמר ולקרוא את מה שנאמר כבר; אך עיקר התורה הוא המשך ההתחדשות וההתפתחות דרך הלימוד הדינמי, עד שהיא תקיף את כל פרטי האנשים והמצבים, מה שלא יכלה לעולם.
