ריח טוב / רפי זברגר

עירובין כא ע''א-ע"ב

הקדמה

למדנו מספר מגבלות על דין פסי ביראות, בברייתא ובדברי רב ירמיה:
1. לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה בלבד, אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד. 
דין ראשון בברייתא: מטרת פסי ביראות היא להשקיית בעלי חיים של עולי רגלים. ולכן – האדם אינו מותר בשימוש בפסין לעצמו (לשתות מחוץ לבאר), אלא הוא חייב לרדת לבאר, ולשתות שם. 
2. ואם היו רחבין - אפילו לאדם נמי. 
דין שני בברייתא: אם הבור היה רחב, כך שאדם לא יכול לתוך הבור, מותר לו לשתות גם למעלה, כשם שהותר לדלות מים עבור הבהמות. 
3. ולא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו, אבל ממלא הוא ושופך לפני בהמה, ושותה מאיליה.
דין שלישי בברייתא: ההיתר של פסי ביראות אינו מתיר להשקות ממש את הבהמה, אלא רק לדלות מים מן הבאר, לשפוך אותם לפני השוקת כך שהבהמה תשתה בעצמה. 
4. אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב (לשון שנייה): אין בורגנין ופסי ביראות - לא בבבל ולא בחוץ לארץ. 
רב ירמיהו פוסק (בלשון השנייה בגמרא) כי אין דין בורגנין (בתים מחוץ לעיר אשר ''מרחיבים'' את שטח העיר לגבי ''יציאה מחוץ לתחום שבת'') בחוץ לארץ. כמו כן, אין דין פסין לביראות בחוץ לארץ, כיוון שכל מטרת התקנה של פסין, היא עבור עולי רגלים, דבר השייך כמובן רק בארץ ישראל. 
הגמרא מספרת על רב חסדא ששאל את מרי, נכדו של רב ירמיה בר אבא, כיצד הם באים ממרחק של יותר משלוש פרסאות בשבת (מברנש ל''בית כנסת של דניאל''), והרי סבו של מרי (רב ירמיה) אמר (סעיף 4 לעיל) כי אין בורגנין בחוץ לארץ? ומרי כתשובה, הראה לו את העיירות החרבות, שהיו במרחקים של שבעים אמה ושיריים אחד מן השני, ועליהם הסתמכו מרי ובני עירו בהליכתם. 
לאחר מכן, מביאה הגמרא שתי דרשות של רב חסדא בשם מרי. אנו נתמקד בדרשתו השנייה. 
 

הנושא

ואמר רב חסדא, דריש מרי בר מר: מאי דכתיב (ירמיהו כ''ד, א'): הִרְאַנִי ה' וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל ה' אַחֲרֵי הַגְלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת יְכָנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרֵי יְהוּדָה וְאֶת הֶחָרָשׁ וְאֶת הַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלַ‍ִם וַיְבִאֵם בָּבֶל. הדוד (ה) אחד - תאנים טובות מאד, כתאני הבכורות. והדוד (ה) אחד - תאנים רעות מאד, אשר לא תאכלנה מרוע.
ירמיהו הנביא מבקש מן הקדוש ברוך הוא, ''לראות'' מה יהא בסופם של שתי ''התאנים'' אשר גלו לבבל.
תאנים הטובות - אלו צדיקים גמורים, תאנים הרעות - אלו רשעים גמורים.
המשך הפרק בספר ירמיהו מתאר את התאנים הטובות, שהיו הצדיקים, אשר גלו בגלות יכניהו, כעשר שנים לפני חרבן בית המקדש הראשון:
כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל כַּתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה. ו וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה וַהֲשִׁבֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ. ז וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי ה' וְהָיוּ לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹקִים כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם.
ולאחר מכן מתוארים התאנים הרעות שהיו הרשעים, אשר גלו עם חרבן הבית:
וְכַתְּאֵנִים הָרָעוֹת אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ כִּי כֹה אָמַר ה' כֵּן אֶתֵּן אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו וְאֵת שְׁאֵרִית יְרוּשָׁלַ‍ִם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְהַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. ט וּנְתַתִּים לזועה [לְזַעֲוָה] לְרָעָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְחֶרְפָּה וּלְמָשָׁל לִשְׁנִינָה וְלִקְלָלָה בְּכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם. י וְשִׁלַּחְתִּי בָם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר עַד תֻּמָּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם.
לאור תיאורים אלו של הנביא ירמיהו, ובמיוחד תיאור ה"תאנים הרעות", שואלת הגמרא:
ושמא תאמר אבד סברם ובטל סיכוים?
האם ל''תאנים הרעות'' אין סיכוי להשתקם? 
תלמוד לומר (שיר השירים, ז', י''ד): הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ.: הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ - אלו ואלו עתידין שיתנו ריח.
למדנו מן הפסוק בשיר השירים, כי לכל ''הדודאים'' יש תקווה. הטובים, וגם הרעים יפיצו ריחם. גם אם אשלח בם את החרב, את הרעב ואת הדבר, כלשון הפסוקים בירמיהו, בסופו של דבר ישובו ויתנו ריח. 
 

מהו המסר

בימי חדש אלול (תש''פ) הדברים הללו נוסכים תקווה ועידוד. אין ייאוש בעולם כלל, אמר ר' נחמן מברסלב. ולאור גמרא זו, מקבל משפט זה משמעות עוד יותר גדולה. אפילו שהמצב נראה "על הפנים". לכאורה הכול שחור משחור, יש חרב ורעב, נשלחנו לזוועה לכל ממלכות הארץ, כלשון הפסוק, אבל תמיד תמיד יש תקווה, ויש יכולת תיקון.
שנזכה בעז''ה להפיץ ריח טוב כל ימינו לעולם.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]