הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

תקציר והערות לדף כט

עירובין כט ע"א - ע"ב

 
דף כט בתחילתו ממשיך לעסוק בשאלה מה כלול בכלל שכללה המשנה: "בכל מערבין". הגמרא נוקטת כדבר המובן מאליו שמזון שמזיק לבריאות אינו נחשב לדבר מאכל, ולכן אין מערבין בו. ומסקנת הגמרא שבכלל זה, סלק ותרד שלא תם זמן הבשלתם, כי הם נחשבים לרעל, היות שאכילה רבה מהם עלולה אף להמית. ומוסיף הרמב"ם (הלכות עירובין א הלכה יא) שכך הדין בכל ירק שלא הבשיל מספיק.

אביי ורבא, כאשר היו חשים שהם חדים ומרוכזים היו מכריזים: "הריני כבן עזאי בשוקי טבריא" כלומר, הנני מוכן ומזומן לענות לכל מי שיבוא וישאלני, כדרך שהיה עושה בן עזאי חתנו של רבי עקיבא, שעל אף שלא הוסמך רשמית להקרא חכם, היה חריף שבדורו.
אחד התלמידים נענה לאתגר ושאל את רבא: מהי כמות התפוחים הנדרשת כדי לערב בהם? בשונה מאביי בסוגיות אחרות, לרבא לא היתה תשובה ברורה, והוא ענה ששאלת הכמות הנדרשת איננה רלוונטית כי כלל לא ברור אם תפוחים כשרים לערב בהם.

לנו בזמננו לא ברור מה הבעיה בתפוחים, מדוע הם שונים מכל פרי ומאכל אחר. אבל צריך לזכור שלא היו מצויים בידם זני התפוח התרבותי המבויית שבידינו. התפוחים בזמנם היו תפוחי בר חמצמצים מאוד, לא מצאנו שהיו רגילים לאכול אותם, אלא היו מכינים מהם יין תפוחים כלומר ליקר תפוחים, והוא שימש כתרופה לבעיות מעיים. גם לרבי – רבינו הקדוש, הועילה תרופה זו (עבודה זרה דף מ ע"ב).

על פי זה מבוארת מסקנת הגמרא בשם רב נחמן ששיעור העירוב בתפוחים הוא קב. וביאר בחידושי הריטב"א: "תפוחים בקב. פירוש, שבזה יש שיעור ללפת בהם שתי סעודות". וקשה מאוד, הרי קב הוא 24 בצים, כלומר תריסר לכל סעודה. וכיצד יתכן שי"ב בצים יהיו הלפתן ללפת פת ששיעורו כידוע רק כשלש עד ארבע בצים לסעודה?

אלא שהשיעור הגדול קב הוא השיעור הנצרך לייצור יין תפוחים ללפת את הסעודה. וזהו שאומרת הגמרא שאפרסקין הן פירות חשובים לכן די בחמישה מהם לעירוב. מה שאין כן תפוחי בר שאינם חשובים לאכילה.

וכך גם המסקנה להלכה, שכל דְּבַר מאכל שאינו משמש לעיקר הסעודה, שיעורו בכמות שאוכלים ממנו במסגרת הסעודה. אחת הדוגמות: "חומץ כדי לטבל בו", את החומץ אין שותים, אלא רק מטבילים בו את הירק, כאמור בסוגיה; ואת הפת, כדברי בועז לרות.


ממשיכה הגמרא בעמוד ב' ומונה גם את הבצל כמאכל שבאכילה מופרזת ממנו הריהו רעל הֶעָלוּל אף להמית.

ומביאה הגמרא "מעשה ברבי חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו, וחלה ונטה למות, ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה, מפני שהשעה צריכה לו".
"מפני שהשעה צריכה לו" – משמעות הדברים שאילו לא היה רבי חנינא החכם החריף שבדורו, שאף נבחר על ידי רבי להחליף את מקומו לאחר מותו, לא היו חביריו מבקשים עליו רחמים. שכך אמרו רב אמי (ברכות דף לג ע"א) ורבי אלעזר (סנהדרין דף צב ע"א), "כל אדם שאין בו דעה - אסור לרחם עליו, שנאמר (ישעיהו כז, יא) כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ". שהרי זעקת בקשת הרחמים איננה מהפה ולחוץ גרידא, נחוצה בעיקר כוונת הלב. וכיצד זה ייכמרו מעיהם ברחמים על מי שברוב טפשוטו יצא וסיכן את עצמו לדעת?!

ומדוע אם כן עשה זאת רבי חנינא?
למדנו בסוף מסכת שבת (דף קנו ע"א) שבשונה מדעת רוב התנאים והאמוראים שסברו שאין מזל לישראל, דעת רבי חנינא היתה שיש מזל אף לישראל. כלומר שהצפוי מראש הוא שיהיה, ואין דרך לשנותו. לכן רבי חנינא הוא שאמר בכמה מקומות: "הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר (משלי כב, ה) צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם". כל דבר אחר אינו מהוה סכנה אם לא שהפוענות כבר נגזרה מלמעלה.

וכך בפירוש אמר רבי חנינא עצמו במסכת חולין (דף ז ע"א) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: (תהלים לז, כג) מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ... (משלי כ, כד) וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ".
וכך נהג רבי חנינא גם שם במסכת חולין:
"ההיא איתתא דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתותיה כרעיה דרבי חנינא, [אשה הבקיאה בכשפים ניסתה להזיק לרבי חנינא על ידי נטילת עפר מתחת לרגלו]. אמר לה: שקולי, לא מסתייעא מילתיך [אמר לה: בבקשה, קחי, ממילא לא תצליחי, שהרי], אין עוד מלבדו כתיב!.
[שואלת הגמרא וכי אין כח לכשפים?!] והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה!
[עונה הגמרא] שאני רבי חנינא, דנפישא זכותיה".
רבי חנינא חלק על כל חביריו. הם סברו כרבי יוחנן שצריך להזהר מכוחות הרשעים, כי רק מצוה רבה ורחמים מרובים עשויים להציל מן הפורענות. והגמרא קיבלה דעה זו.
אולם רבי חנינא זכותו היתה רבה. שכך אמר עליו רבי יהודה הנשיא במסכת עבודה זרה דף י ע"ב: "לית דין בר איניש", ופירש רבינו חננאל: "לית דין ילוד אשה, כלומר מלאך הוא!". ההנהגה בעניניו איננה כהנהגת סתם בני תמותה.
לכן מן השמים דנוהו כשיטתו הוא, שאין עוד מלבדו. הוא לא חשש משום כח בעולם שמא יצליח להניד במשהו את אשר קבע לגביו רבונו של עולם.