גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רל"א מדור "עלי הדף"
מסכת עירובין
דף כא ע"ב

ביאור דברי רבי עקיבא: "מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי"

תנו רבנן, מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו, בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה. יום אחד מצאו שומר בית האסורין, אמר לו, היום מימך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך, שפך חציין ונתן לו חציין. כשבא אצל רבי עקיבא, אמר לו, יהושע אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך, סח לו כל אותו המאורע, אמר לו, תן לי מים שאטול ידי, אמר לו לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין. אמר לו, מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי וכו' (כא, ב). דקדקו המפרשים בתשובת רבי עקיבא באומרו 'מיתת עצמי', והול"ל: "מוטב שאמות ולא אעבור על דעת חבירי".

בספר 'ראשי בשמים' להגה"ק ר' ישעי' מושקאט אב"ד פראגא (ליקוטי אגדות הש"ס ד"ה כשהיה רבי עקיבא) מבאר הענין על פי דברי הגמרא (ברכות סא, ב) אודות הריגת התנא האלקי רבי עקיבא: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו, רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, 'בכל נפשך' (דברים ו, ה) אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו" (ראה מדרש 'שוחר טוב' (משלי פ"ט), שעובדא זו שמסר נפשו על תקנתא דרבנן היתה בשעה שישב בבית האסורים כשמסר נפשו להקהיל קהילות ברבים לעסוק בתורה, יעו"ש בארוכה), ומה שאמר "מתי יבא לידי ואקיימנו" - "רצה לומר, שהיה מתאוה ומצפה למות על ידי קדוש השם, וזה היה חשוב אצלו מכל מחמדי תבל ומכל דברים שבעולם", אמנם, עתה - כשנמנע לאכול בלא נטילת ידים - מעותד היה למות במיתת רעב בבית האסורים, ואם היה מת בצורה כזו - היתה מיתתו ללא קידוש השם, כי לא היה נהרג על ידי המלכות הרשעה, ותקותו 'מתי יבא לידי ואקיימנו' היתה מתפוגגת, ודבר זה היה קשה לו למאוד, ובכל זאת - בכדי שלא יעבור על דברי חבריו החכמים שתקנו מצות נטילת ידים, מוכן היה לוותר על תקוותו ושאיפת חייו, ועל כך אמר: "מוטב שאמות מיתת עצמי", כלומר, מיתה שמת האדם מעצמו - ולא על ידי הריגה של אחרים בדרך של קידוש ה', "מלעבור על דברי חבירי" - ואעבור על תקנת נטילת ידים.

עוד כתב שם לפרש בדרך פשט, דהנה "מי שיוכל להחיות את נפשו ולרוות את צמאונו, ואינו עושה כן ומת בצמא וברעב, עובר על 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש' (בראשית ט, ה), והנה אמרו רז"ל (ראה מדרש שוח"ט תהלים קכ, ד; שו"ת 'יהודה יעלה' סי' תנח; שו"ת חת"ס יו"ד סי' שכו) 'המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, וזהו כוונת קדשו של רבי עקיבא: 'מוטב שאמות מיתת עצמי', כלומר, כל כך גדול ונערך אצלי שלא לעבור על דברי חבירי עד כי בחרתי למות מיתת עצמי (היינו, שמאבד עצמו לדעת), ולעבור על 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש', ולהפקיר חלקי לעוה"ב, וכל זה אקבל על עצמי כדי שלא לעבור על דברי חבירי, כי חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה".

באופן אחר פירש החיד"א זצ"ל בספרו 'פתח עינים', דהנה התוס' (ד"ה מוטב) העירו בזה: "אע"ג דבפרק קמא (יז, א) אמר ד' דברים פטורין במחנה ["היוצאת למלחמה" (רש"י)] רחיצת ידים, וכל שכן במקום סכנה, מחמיר על עצמו היה", והיינו, שמעיקר הדין פטור היה בהיותו בבית הסוהר מנטילת ידים, והקשה ה'תורת חיים' על דברי התוס': "משמע דמותר לו לאדם להחמיר על עצמו למסור נפשו למות כדי שלא יעבור אפילו איסור דרבנן... וקשה דבפרק בן סורר ומורה איתא (סנהדרין עד, א) 'כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ולא תהרוג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת אלילים וכו'', וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות יסוה"ת (ה"ד): 'כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרוג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו" אלמא דאסור להחמיר אפילו באיסור דאורייתא, מיהו הרא"ש ז"ל (ע"ז פ"ב סי' ט) והטור (יו"ד) סימן קנ"ז כתבו, שאם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי, וכ"כ בשו"ע שם (ס"א)...", וכמה תירוצים נאמרו בקושיא זו.

וכתב החיד"א: "ונראה לישב ונדקדק מאמר ר' עקיבא שאמר 'מוטב שאמות מיתת עצמי ואל אעבור על דברי חבירי', דהוי ליה למימר בקצרה 'מוטב שאמות ולא אעבור'. אכן הכונה, דודאי אין ספק דצריך שיבטל נטילת ידים ולא ימות, דאין להחמיר במקום דמעיקר הדין פטור, אבל הכא ר' עקיבא היה יודע שודאי דינו להריגה ומיתתו קשה, כמו שאמר לו ר' אליעזר רבו (ראה סנהדרין סח, א: "כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחבריו לבקרו... אמר להם למה באתם, אמרו לו ללמוד תורה באנו, אמר להם ועד עכשיו למה לא באתם, אמרו לו לא היה לנו פנאי, אמר להן תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן, אמר לו רבי עקיבא שלי מהו, אמר לו שלך קשה משלהן"), ואעיקרא רשאי היה לחבול בעצמו כדי שלא יתעללו בו כשאול (ראה שמואל א לא, ד: "ויאמר שאול לנשא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי ולא אבה נשא כליו כי ירא מאד ויקח שאול את החרב ויפל עליה", וברד"ק שם: "ולא חטא שאול בהרגו עצמו, ואע"פ שכתוב 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש'... אעפ"כ לא חטא, לפי שהיה יודע שאול כי סופו היה למות במלחמה... ולא היה יכול להמלט מידם, טוב היה שיהרוג הוא עצמו ולא יתעללו בו הערלים, וכן אמרו רז"ל (ב"ר לד, יג) 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש', יכול כשאול, ת"ל אך". ועי' שו"ת 'חיים שאל' סי' מו), אמנם מרוב קדושתו וידיעתו כמה תיקון נעשה בשמים ממעל, היה סובל היסורין באהבה, אבל עתה שמבטל נטילת ידים, ובעבור שלא לבטלה מת לכבוד ה' אשר ציוה לא תסור, באופן זה שודאי דינו להריגה שפר קדמיה למות בשב ואל תעשה, וזהו שאמר: 'מוטב שאמות מיתת עצמי' דייקא, ולא יתעללו בי, ולא אעבור על דברי חבירי".