זיהוי צורך השעה / רפי זברגר

עירובין כט ע"א-ע''ב

הקדמה

אנו ממשיכים לעסוק במיני מאכלים שונים עבור עירובי תחומין ושיעוריהם. 
 

הנושא

אמר מר: זיתים ובצלים - כדי לאכול בהן מזון שתי סעודות.
הזכרנו בברייתא לעיל את דברי רבי שמעון בן אלעזר בנושא שיעור זיתים ובצלים לגבי עירובין. עתה מרחיבה הגמרא בנושא: זיתים ובצלים הם מיני מאכל המלפתים בהם את הפת. משכך, פסק רבי שמעון כי שיעורם בעירוב הוא, כדי ללפת מזון של שתי סעודות. 
ובבצלים מי מערבין? והתניא, אמר ר' שמעון בן אלעזר: פעם אחת שבת רבי מאיר בערדיסקא, ובא אדם אחד לפניו אמר לו: רבי, עירבתי בבצלים לטיבעין, והושיבו רבי מאיר בארבע אמות שלו.
מקשה הגמרא: האם בכלל ניתן לערב בבצלים, והרי רבי שמעון בן אלעזר סיפר כי רבי מאיר מנע בן אדם להשתמש בעירוב תחומין אשר עשה עם בצלים, כדי להגיע בשבת ממקום מגוריו, עיר הנקראת ערדיסקא לטבעין, מרחק הגדול מאלפיים אמה. רבי מאיר ציווה על אותו בן אדם לעמוד במקום בו נמצא, שכן אם העירוב לא תקין, ואדם כבר יצא מתחום שבת שלו, הרי הוא קונה את ארבע אמות שלו, וחייב להישאר שם עד צאת השבת. 
לא קשיא: הא - בעלים, הא – באימהות. דתניא: אכל בצל והשכים ומת, אין אומרין ממה מת, ואמר שמואל: לא שנו אלא בעלים, אבל באימהות - לית לן בה.
מתרצת הגמרא כי יש הבדל בין עלי הבצל הירוקים, לבין הבצל עצמו (אימהות). העלים מזיקים לאדם, ולכן אין לערב עליהם (אותו בן אדם עירב בעלי הבצלים), אך הבצל עצמו מהווה מאכל ולכן ניתן לערב בו. זאת כמו שראינו בדברי שמואל על דברי הברייתא המספרת על אדם שמת לאחר שאכל בצלים, והסביר שמואל כי הוא אכל עלי בצל, המזיקים מאוד עד כדי גרימת מוות. אבל אכילת הבצל עצמו אינה מהווה סכנה. מביאה הגמרא שתי הסתייגות לסכנת עלי הבצל:
1. ובעלין, נמי לא אמרן אלא דלא אבציל זירתא, אבל אבציל זירתא - לית לן בה.
העלים מסוכנים רק בהיותם קטנים מגודל זרת (חצי אמה), אך עלים הגדולים מזרת – אינם מסוכנים. 
2. אמר רב פפא: לא אמרן אלא דלא אישתי שיכרא, אבל אישתי שיכרא - לית לן בה.
גם אם שתה שכר בזמן אכילת העלים הקטנים מגודל זרת, הוא ''ניטרל'' את הסכנה מהם. 
תנו רבנן: לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו. ומעשה ברבי חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו, וחלה ונטה למות, ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה, מפני שהשעה צריכה לו:
הגמרא מסיימת את הסוגיא בברייתא הפוסקת כי אין לאכול בצל מפני הארס (בלשון הברייתא "נחש'') שבו. מסופר כי רבי חנינא אכל חצי בצל עם ''חצי נחש'' שבו, וגרם למחלתו עד כדי סכנת מוות. למרות שעבר על איסור חכמים (לאכול בצל) חביריו ביקשו עליו רחמים בגלל ש''הדור היה זקוק לו''.  
 

מהו המסר

משפט דומה לביטוי ''השעה צריכה לו'' מוזכרת גם במקומות אחרים בש''ס. נצטט אחד מהם:
מעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך
מדובר על אדם אשר רכב על סוס בשבת. למרות שזהו איסור דרבנן, סקלו אותו כאילו עבר על איסור דאורייתא. מסבירה הגמרא: "השעה צריכה לכך" – הייתה עת צרה, ואנשים היו פרוצים בעבירה. וכדי "לזעזע" את הציבור, פסקו ''פסק קיצוני'' שכזה.
הנה אנו רואים שצרכי השעה יכולים להביא אותנו למחוזות טובים, כמו תפילה על רבי חנינא החולה, כיוון שהדור היה ''זקוק לו'', וכן בכיוון השלילי - עשיית "מעשים קיצוניים" כדי לחנך את העם ולהחזירו למוטב.
נלמד מכאן לזהות את ''צורכי השעה'' בכל מצב נתון, ולאור כך נתנהג בהתאם.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]