עירוב חצרות = אחדות
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
עירובין מט ע"א
העיקרון של עירובי חצירות הוא שכל בני החצר נחשבים כשותפים שווים באוכל המשותף. על פי זה פוסק הרמב"ם: (הלכות עירובין ה,ב): "אחד מבני המבוי שבקש מחבירו יין או שמן קודם השבת ולא נתן לו בטל השיתוף, שהרי גלה דעתו שאינן כולן כשותפין שאין מקפידין זה על זה".
כלומר בשביל שיהיה תוקף לעירוב צריך שיהיו יחסי שכנות טובים בין כל השכנים, ואם הם מקפידים זה על זה – בטל העירוב, כפי שנאמר בגמרא "עירוב שמו", שכולם מעורבים ביניהם באחדות.
לפני כמאה שנים באחד המקומות באירופה נחלקו היהודים לשתי קבוצות שלא הסתדרו ביניהם. כל קבוצה רצתה לעשות עירוב לעצמה ולא קיבלה את העירוב של הקבוצה השנייה.
העניין הגיע לבעל שו"ת מחזה אברהם (ח"א סימן עה), והוא כתב על כך: "מכתבו הגיעני, בדבר העירוב כבר השבתי ואין רצוני להתערב במחלוקת כזה במקום שכל אחד רוצה להתגבר על חברו בחזקת היד ועי"ז יוצא כמה מכשולות והקולר תלוי בצואר המנהיגים. ובדבר העירוב למה מתעקש כבודו וגם הצד שכנגדו, למה לא תעשו שלום להניח עירוב בשותפות בלא שום שאלה? לא כן הוא דרך התורה הקדושה, כי דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, ועיקר עירובי חצירות הוא מפני דרכי שלום ... ולכך במקום שיש מחלוקת אין עירוב, ולא נאה לתלמידי חכמים להתנהג כן להיות כאינו מודה בעירוב, רצוני לומר שכל המחזיק במחלוקת הרי הוא כאינו מודה בעירוב, דעיקר תקנתו היה מפני דרכי שלום, לכן חדלו לכם מזה."
