איך בוערים בעבודת ה'? / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
עירובין סג ע"א
מאי דרוש - ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים - מצוה להביא מן ההדיוט.
לפעמים אני חש כבדות, חוסר חשק והתלהבות בעבודת ה'. האם יש משהו שניתן לעשות בעניין? האם ישנה דרך לעורר בעצמי איזו התלהבות?
בסיטואציה הזו שמוכרת לכל עובד ה', אדם מוצא את עצמו לפעמים מתפלל לרבונו של עולם שידליק בו את אש ההתלהבות והבערה, אבל האמת היא שהמפתח לזה נמצא במקום אחר לגמרי.
על בסיס דברי הגמרא הללו אומר תלמידו הגדול של הבעש"ט הקדוש, בעל התולדות יעקב יוסף (בן פורת יוסף, דרשות לשבת הגדול ב'), כי כאשר האדם מעורר את עצמו ומדליק את עצמו בהתלהבות כלפי רבונו של עולם, אזי על ידי זה הוא מעורר את רבונו של עולם להשפיע עליו שפע של התלהבות קדושה מלמעלה.
אבל השאלה הגדולה היא איך ניתן בכלל להגיע למצב נפשי של התלהבות. הרי האש הפנימית דעכה?
על כך עונה בעל התניא בשני מהלכים משני כיוונים שונים.
מהלך ראשון (לקוטי תורה תצא לד, ד ויו"כ סח, ג) תלוי בהתבוננות של האדם בברכות שמקדימות את קריאת שמע, שבה אנחנו מכוונים על מסירת נפשנו לרבונו של עולם. הברכות המקדימות מתארות את ההתלהבות הגדולה שממלאת את המלאכים הבאים להתקרב לרבונו של עולם.
כאשר האדם מתבונן במעלתם של המלאכים, מעמיק להבין עד כמה השגתם עדינה וגבוהה, ואחר כך חושב על העובדה שהם מלאים בהתלהבות בהתקרבותם לה' ונשרפים מעוצמת הקדושה, אזי הדבר ישפיע עליו.
הדבר דומה לאדם שפוגש אדם אחר, שהוא איננו מכיר, אבל כאשר הוא רואה את האנשים סביבו, שהוא מעריך ומוקיר כאנשים חשובים ורציניים, מתלהבים ויוצאים מכליהם מהפגישה עם אותו אדם אלמוני, מחלחלת בו התובנה שכנראה יש דברים בגו, והדבר גורם לו להתלהב גם כן, ולבקש להבין ולדעת מיהו האדם הזה.
מהלך שני (לקוטי תורה סוכות עט ב) הוא כאשר האדם מתבונן בנפשו פנימה. עד כמה הוא התרחק מהיעדים והמטרות שלשמן הוא נוצר. עד כמה הוא חושב פחות על הקב"ה ויותר על עצמו.
השבירה הזו, היא שבירה שאמורה להוליד צמיחה. כמו אדם שמבקש לתקן משהו שהוא פגם, ולכפות ולכפר על ההתרחקות שהוא התרחק.
אחרי שהאדם מעורר את עצמו לבעור חזרה בבעירה של קדושה, אז מגיעה האש של מעלה, ואם האש שלנו היא מוגבלת לתחושות ולתובנות, אזי האש העליונה היא אש אלוקית שבכוח הבעירה שלה לקחת אותנו הרבה מעבר למוגבלויות שלנו.
