מה עושים עם הירושה של האבות? / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
עירובין ע ע"א
יורש כרעיה דאבוה הוא.
השבועות שבהם קוראים בתורה על אבות האומה שלנו, שהזוהר הקדוש מכנה אותם כ"מרכבה", בכדי להדגיש עד כמה הם היו בטלים אל רבונו של עולם וסרים למשמעתו, גורמים לנו לחשוב עד כמה הדברים רחוקים מאתנו, והאם אנחנו בכלל יכולים להגיע למדרגות כאלו? ומה הטעם בלימוד על אנשים שהגיעו לדרגות שאינן נראות שייכות אלינו כלל ועיקר?
תשובה לשאלה זו מבסס השפת אמת (לך לך תרנ"ב) על הרעיון שראשוני האומה שלנו קרויים דווקא בשם "אבות". משום שבביטוי "אב" מסתתר מסר הרבה יותר עמוק מאשר כינוי שבא להצביע על ראשוניות כלשהי, שרק מקדימה אותנו במספר שנים כזה או אחר.
שכן, הגמרא כאן קובעת כי הבן, היורש, הוא חלק משמעותי, "כרעא", מאביו. משמעות הדבר היא שהיחס בין שני האנשים הללו, הוא לא רק קשר שהיה ונגמר, אלא גם כעת כאשר הבן הוא יצור נפרד, הוא עדיין חלק מהותי מאביו עם כל מה שיש באב.
הדברים הללו יכולים לספר לנו כי אם האבות הגיעו לכדי דרגה רוחנית ונפשית מסוימת, זה לא הסתיים שם, זה ממשיך הלאה גם היום, כי התכונות שלהם הן חלק מהותי מהתכונות המולדות שיש בנו, אותן תכונות שמעניקות לנו את הפוטנציאל להגיע לאותם מקומות נפשיים שהם הגיעו אליהם.
בשבועות בהם אנחנו קוראים על האבות, המחשבות שצריכות למלא אותנו הן על העובדה שהדרגות שהאבות הגיעו אליהן היו בעבודה עצמית קשה, אבל אנחנו כיורשים נפשיים שלהם קיבלנו את אותם המקומות כחלק מהותי מהאישיות שלנו, ועכשיו השאלה שצריכה להישאל היא מה אנחנו עושים עם הירושה הזו.
