עושה עצמו כמי שלא יודע / רפי זברגר

עירובין נג ע''א

הקדמה

בסייעתא דשמיא אנו מתחילים היום פרק רביעי ''כיצד מעברין''. נלמד את המשנה הראשונה של הפרק. 
המשנה עוסקת בקביעת גבולות עיר, הנחשבת לאדם כארבע אמות, כך שמדידת תחום שבת מתחילה מגבול העיר והלאה. 
כיצד מעברין את הערים?
המילה ''מעברין'' מלמדת כי חז''ל ביקשו להגדיל ולהרחיב את גבולה של עיר, כדי שתחום שבת יגיע כמה שיותר רחוק. 
הגמרא תדון במשמעות המילה ''מעברין''. המשנה מביאה מספר דוגמאות ל''עיבור העיר''. עיבור זה מתחשב בדבר הבולט ביותר מחוץ לעיר, ואז ''מורידים אנך'', כלומר ''מיישרים'' את הקו להיות ישר לפי הבולט ביותר, וכך מגדירים את גבול העיר באותו צד. הדבר הבולט הנ''ל צריך להיות במרחק של מכסימום שבעים ושני שליש אמה מהעיר עצמה.
1. בית נכנס בית יוצא,
אם היו בתים שאינם עומדים בשורה אחת, אלא אחד בולט והשני נכנס פנימה. 
2. פגום נכנס פגום יוצא,
או מגדלים (אולי מגדלי שמירה) שאינם בשורה אחת. 
3. היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים,
או תלוליות אשר נוצרו משברי בתים של העיר בגובה עשרה טפחים, לא באותה שורה, 
4. וגשרים ונפשות שיש בהן בית דירה,
מספר מבנים על גבי קברים שהיו מיועדים למגורים, גם לא באותה שורה
מוציאין את המידה כנגדן, ועושין אותה כמין טבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות:
בכל המקרים הללו, ''מיישרים קו'' (אנכי או רוחבי) לפי הדבר הבולט ביותר וכך קובעים את הגבול של אותה פאה. 
בעקבות 'יישור קו'' הנ''ל, אנו מרוויחים את הפינות האלכסוניות של הריבוע הנוצר מחיבור של כל אותם קווים. 
יש להעיר כי העיר אינה ריבוע ממש אלא בדרך כלל מלבן הנוצר כאמור, מחיבור של ארבעת הקווים של ''יישור קו''. 
 

הנושא

הגמרא דנה בגרסה של המילה ''מעברין'' במשנה, ולאור כך משתנה המשמעות:
רב ושמואל, חד תני – מעברין, וחד תני - מאברין.
מחלוקת רב ושמואל, לפי אחד מהם (לא ברור מי אומר מה) גורסים במשנה כגרסתנו ''מעברין'', ולפי האמורא השני גורסים במילה באות א': מאברין. והגמרא מיד מסבירה מה משמעותה של כל גרסה. 
מאן דתני מאברין - אבר אבר, ומאן דתני מעברין - כאשה עוברה.
מאברין בא' מלשון איברים, ואם יוצא ''איבר'' (אחד מתוך הדוגמאות של המשנה) בקרן צפונית מזרחית למשל, ''מוסיפים'' כביכול עוד איבר בקרן דרומית מזרחית, ומעבירים קו דמיוני ביניהם, המהווה את גבול המזרחי של העיר. 
גרסת ''מעברין'' מלשון אשה מעוברת אשר "נוסף" לה עובר על גופה. 
המחלוקת אינה אלא לשונית, אך המשמעות היא זהה בשתי הגרסאות. מכאן מביאה הגמרא עוד מספר מחלוקות בהבנת משמעות המילים בין רב לשמואל, אשר גם לא ידוע לנו מי אמר מה. נעמוד על אחת מן המחלוקות הנ''ל:
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף (שמות א' ח') . רב ושמואל, חד אמר - חדש ממש, וחד אמר - שנתחדשו גזירותיו.
זו מחלוקת ידועה, המובאת גם ברש''י על התורה, האם פרעה אשר גזר גזירות קשות על עם ישראל, היה מלך חדש באמת, או היה אותו מלך שהכיר וגידל את יוסף ורק ''חידש גזירות'' על עם ישראל. הגמרא מסבירה את מקור הדעות:
מאן דאמר חדש ממש - דכתיב חָדָשׁ, ומאן דאמר שנתחדשו גזירותיו - מדלא כתיב וימת וימלוך.
הגורס מלך חדש ממש, מסתדר היטב עם לשון הפסוק וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ והמקור של הדעה השניה, כי מדובר באותו מלך מכך שהתורה לא סיפרה על מות פרעה הקודם, ומינוי מלך חדש. 
ולמאן דאמר שנתחדשו גזירותיו, הא כתיב (שם) אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף ?
מקשה הגמרא: כיצד ניתן להסביר את הגרסה השניה כי מדובר באותו מלך, והרי התורה מספרת לנו שהמלך לא הכיר ו''לא ידע'' את יוסף.
מאי אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף? דהוה דמי כמאן דלא ידע ליה ליוסף כלל:
תשובת הגמרא מעניינת: באמת מדובר באותו מלך אשר הכיר היטב את יוסף, ואף גידל והמליך אותו, אך לאחר מותו של יוסף, ''עשה עצמו'' כמי שלא הכיר את יוסף, ולכן ''יכל להרשות לעצמו'' לגזור גזירות קשות על עם ישראל. 
 

מהו המסר

נתייחס לתשובה זו של הגמרא ''עשה עצמו כמי שלא מכיר את יוסף'' במספר היבטים:
1. מלך גוי, אשר מיטיב עם היהודים, אפילו במשך תקופה ארוכה מאוד, אינה מהווה ערובה להמשך יחס דומה בכל שנות כהונתו. אנו רואים זאת גם בימינו. מדינות ושליטים שהיו ביחסים טובים עם השלטון בארץ ישראל, "הפכו את עורם" ונהיו עוינים גדולים מאוד של המדינה. כמו למשל איראן, שהיו לנו יחסים טובים איתה לפני כמה עשרות שנים, והיום (תשפ''א) היא האויב מספר אחד שלנו.
2. יחס של פרעה ליהודים הוא דוגמא ליחס מכפיר של ''כפיות טובה''. יוסף, אשר הציל את מצרים משנות רעב קשות מאוד, דאג למחסורם של בני עמו וכל העמים השכנים באותה תקופה, הוא ומשפחתו ''זוכים'' ליחס עוין וקשה מאוד, לאחר מספר שנים לא רב.
ננסה לבחון את השימוש בהתנהגות של ''עושה עצמו כמי שלא מכיר''. כלומר, האם ''יש עניין'' לעשות עצמנו לפעמים כמי שלא מכירים ולא יודעים?
נראה כי יש לחלק בין מצבים ומקרים שונים. באופן עקרוני, המידה של הכרת הטוב, היא מידה מרכזית, חשובה ומשמעותית מאוד ביחסים בינאישיים וכמובן ביחסים בין בני משפחה. ולכן, אף פעם אין לשכוח טובה של אחר, אלא תמיד להכיר תודה וטובה לאותו בן אדם. אך בכל אופן, יש מצבים שיש להשתמש במידת מה ב''עצימת עיניים'' לתופעות אשר קורות בסביבתנו ולהיות כעין ''לא יודע לא שומע''. למשל, כאשר אנו שומעים תוכניות של ילדינו, שאמנם אינם משמחות אותנו, אך אם הם אינם מהוות סכנה, לפעמים יש לתת להם מרחב פעולה ולעשות עצמנו ''כאילו לא שמענו''.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]