הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
עירובין עב ע"ב
מתניתין: "האחין השותפים שהיו אוכלין על שולחן אביהם וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד".
גמרא: שמע מינה: מקום לינה גורם! - אמר רב יהודה אמר רב: במקבלי פרס שנו".
הסבר הדברים הוא שבאמת מקום אכילה גורם ולא מקום לינה. אם כן מדובר שכל אחד מן הבנים (האחים) אוכל בביתו ואז צריך עירוב לכל אחד ואחד. לכאורה זה פשוט מה פה החידוש, אלא החידוש הוא שהאבא שולח להם אוכל, בכל זאת הבנים לא נמשכים אחרי האבא. בכל מקרה אם כל המשפחה אוכלת בשבת סעודה משותפת אז אינם צריכים להניח עירוב כל אחד בביתו.
נעבור לירושלמי. הירושלמי (עירובין ו, ז) מסביר את שיטת שמואל שסובר שמקום האכילה הוא קובע. כמו שאמר בבבלי ועם אותו רעיון: "רב חייה בר אשי בשם רב במקבלי פרס מאביהן היא מתניתא".
ואז שואל הירושלמי שאלה חזקה. אם מדובר שהבנים אינן אוכלים אצל אבותיהם
אלא מקבלים פרס, הרי הם צריכים להיחשב שותפים ואז בכלל לא מובן מדוע אומרת המשנה שצריך עירוב לכל אחד ואחד -"מכל מקום אינן שותפין במה שהן אוכלין?!
ישנה כאן מחלוקת בין שמח התלמודים על הגדרת שותפות. אם לפי התלמוד הבבלי מקבי פרס לא מחשבים שותפים, הרי שלפי התלמוד הירושלמי הם נחשבים שותפים. התלמוד הירושלמי מרחיב את הגדרת השותפות (התלמוד הירושלמי לשיטתו כמה שמחברים יותר, הרי זה עדיף)
ומתרץ הירושלמי על השאלה ששאל:
"אמר רבי בא אסברי רבי שמואל: שאין אביהן זכה להן אלא במה שהן אוכלין".
תירוץ הירושלמי הוא שאכן מדובר שהבנים אוכלים יחד עם אביהם סעודה משותפת. אם כך מדוע כל אחד מערב בפני עצמו בגלל שההורים אמנם אוכלים איתם, אולם אינם שולחים עם הבנים אוכל. ואז כאשר הבנים רעבים הם אוכלים משל עצמם
מה הרווחנו מהתיאור של הירושלמי. הירושלמי מסביר (דרך המשנה) כיצד צריכה להתנהל חמולה (מסתבר שמבנה החמולות - כמה משפחות באותו חצר היה מבנה די מקובל בזמנם)
באופן עקרוני יש לעודד סעודות משותפות, אולם במקביל צריך לדאוג שכל משפחה ממשפחת הבנים תשמור על עצמאותה. לכן מעודדים סעודות משותפות (כנראה אחת או שתיים), אולם מצד שני שומרים על עצמאותם (לא מקבלים אוכל, אלא דואגים לעצמם).
