לפתוח את חצרנו  / רפי זברגר

עירובין צב ע"א-ע''ב

הקדמה

נלמד את המשנה בדף, הדנה בשני גגות או שתי חצרות הסמוכות אחת לשנייה, ואיסור הטלטול הנובע מכך. כדי להבין את המשנה נקדים מספר הקדמות, אשר נלמדו כבר לעיל במסכת:
1. מקום הפרוץ במילואו למקום האסור, הרי נאסר גם הטלטול במקום המותר. כלומר, אם כל הפתח של מקום מסוים (נכנהו מקום א') פתוח למקום אחר (נכנהו מקום ב'), ואין היתר לבני מקום א' לטלטל במקום ב', הרי שגם במקום א' נאסר טלטול מחמת אותה פרצה. 
2. גוד אסיק מחיצתא – אם המחיצה של מקום מסוים אינה מגיעה על לגובה המקום, אבל רואים את המחיצה עד לאותו גובה (יש ''גיפופין'') הרי לפי דין ''גוד אסיק מחיצתא'' אנו "מחשיבים'' כאילו המחיצה עולה למעלה ועומדת וקיימת לכל הגובה. 
גג גדול סמוך לקטן - הגדול מותר והקטן אסור.
אם גג אחד (ב') גדול ממשנהו הסמוך לו משני צידיו (א'), אנו מתירים לטלטל בגג ב', ולהעביר חפצים מהבית מתחת לגג ב' אל הגג ולהיפך, אך לא מתירים לטלטל מהבית מתחת לגג א' אל הגג ולהיפך. ההיתר לטלטל במקום הגדול הוא משום שרואים את המחיצות של גג ב' מלמעלה ומפעילים את דין ''גוד אסיק מחיצתא'' ואז כאילו שיש מחיצות גם בגג ב' בעצמו (ואין מחיצות אלו נחשבות למחיצות לגבי הגג הקטן). לעומת זאת בחצר הקטנה אסורה בטלטול משום הדין הראשון בהקדמה, שהרי היא גג א' פרוצה במילואה לגג ב' ולכן נאסר טלטול בגג א' גם מן הבית שתחתיו. 
חצר גדולה שנפרצה לקטנה - גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה:
המשנה מפרטת דין דומה לגגות גם בחצרות. כאשר חצר ב' גדולה מחצר א' משני צידיה, הרי שביחס לחצר ב', נחשבת חצר א' לפתח של חצר ב', ולכן מותר לבני חצר ב' לטלטל מביתם לחצר, אך ביחס לחצר א', הרי היא פרוצה במילואה לחצר ב', ועקב כך היא נחשבת לחלק מחצר ב' (כעין ''מובלעת'' בחצר ב'), ומכיוון שבני חצר א' לא ערבו אם בני חצר ב', נאסר על בני חצר א' לטלטל אף מבתיהם לחצרם ולהיפך. 

הנושא

הגמרא מיישמת את עיקרון המשנה למספר דינים אחרים:
יתיב רבה, ורבי זירא, ורבה בר רב חנן, ויתיב אביי גבייהו, ויתבי וקאמרי: שמע מינה ממתניתין - דיורי גדולה בקטנה, ואין דיורי קטנה בגדולה.
רבה, רבי זירא ורבה בן רב חנן אמרו לפני אביי כי ניתן ללמוד ממשנתנו עיקרון: כיוון שאין לחצר הקטנה כותל בכיוון החצר הגדולה (וכן בגגות) הרי שאנו רואים את בני החצר הקטנה מובלעים בחצר הגדולה, וכאילו גרים בפתחה של החצר הגדולה (כלשון הסיפא של המשנה: מפני שהיא כפתחה של גדולה), ואז כאילו בני החצר הגדולה "גרים ונמצאים" גם בחצר הקטנה. אך ביחס לחצר הקטנה אין זה כך: בני החצר הקטנה אינם ''נבלעים'' בחצר הגדולה, שכן היא כאילו נמצאת בפתח החצר הגדולה, ואין חצר בטילה ביחס לפתחה. 
נלמד את הדין הראשון הנלמד מעיקרון זה, והוא איסור כלאי הכרם. התורה אסרה לזרוע זרעים בכרם (דברים כ''ב, ט'): לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם. וכל העובר על האיסור, הרי הזרעים והגפנים נאסרו באכילה. 
כיצד? גפנים בגדולה - אסור לזרוע את הקטנה, ואם זרע - זרעין אסורין, גפנים מותרין. גפנים בקטנה - מותר לזרוע את הגדולה.
אם ישנן שתי חצרות בדומה למתואר בסיפא של המשנה (אחת גדולה ואחת קטנה), הרי שאם הגפנים בחצר הגדולה – אסור לזרוע זרעים בחצר הקטנה, אשר נחשבת כאילו ''מובלעת'' בחצר הגדולה. ואם בכל אופן עבר על האיסור - הרי הזרעים נאסרו מדין כלאי הכרם. למרות איסור אכילת הזרעים, הרי הגפנים אינם נאסרים. זאת לאור העיקרון שלמדנו, שהחצר הגדולה אינה ''מובלעת'' בחצר הקטנה, ומכיוון שיש מחיצה ביחס לגדולה, בין הגדולה לקטנה, הרי שהגפנים כביכול אינם גדלים יחד עם הזרעים ולכן הינם מותרים. 
אך אם הגפנים גדלים בחצר הקטנה, האי שאפילו לכתחילה מותר לזרוע זרעים בגדולה, שהרי הגדולה אינה מחוברת לקטנה, וישנה מחיצה בין הגדולה לקטנה (ביחס לחצר הגדולה) ולכן אין כאן בכלל איסור כלאיים. 
בהמשך מיישמת הגמרא את העיקרון גם לדינים של: גירושין, תפילה, מנין בדברים שבקדושה, ומקום המותר לקריאת שמע.
נעיר ונאמר כי לשון ''גדולה וקטנה'' ביחס לחצרות ולגגות, אינה קשורה לגודלם של החצרות (או הגגות), אלא רק ביחס לכותל בין החצרות. מכיוון שיש לחצר "הגדולה" מחיצות משני צידי פתח החצר הקטנה, הרי בכך היא נחשבת להיות ''גדולה'' למרות שבפועל, שטחה יכול להיות קטן יותר משטח החצר ''הקטנה''. 

מהו המסר

ההערה בשולי הדברים מלמדת אותנו מסר מעניין. קשר בין שני מרכיבים, אינו תלוי בהכרח בגודלם של המרכיבים, אלא בגודל ואופן שטח החפיפה ביניהם. אם אחד ''נפרץ במילואו'' כלפי השני, הרי הוא נחשב כפרוץ ''ונבלע'' למרכיב השני. אך אם עדיין יש מחיצות (גיפופים) בכותל של מרכיב אחד, הרי שהוא אינו "נבלע" במרכיב השני.
אם ניישם זאת לקשר בין אנשים, הרי נוכל לומר כך: כשאדם ''פותח את כולו'' לשני, ולא משאיר לעצמו ''מחיצות'' וקווים אישיים משלו, הרי אישיותו ''נבלעת'' באישיות השני, והוא מאבד את עצמיותו (גם אם הוא אדם ''גדול''). לעומת זאת, אם אדם פתוח לשמוע ולקבל דברים מזולתו, אך שומר לעצמו ''מרחב פעולה'' אישי, משאיר ''מחיצות'' משלו, בהם הוא מבטא ומתפקד לפי אישיותו ומחשבותיו, הרי שאישיותו נשארת עצמית. 

ניתן לומר אף יותר מכך, אם האדם פותח באמת את ''חצרו'' כלפי אנשים אחרים (חצרות אחרות), שומע וקולט גם מאחרים, ובכל אופן משאיר לעצמו ''מרחב פעולה'' הרי שאישיותו מתחזקת ומתעצמת יותר, על ידי הכלים והדעות ששמע מאחרים.
מי יתן ונוכל ''לפתוח את חצרנו'', לשמוע ולהקשיב באמת לקולם של אחרים, ובד בבד להשאיר לעצמנו את ה"מחיצות" שלנו, ובכך להעשיר את אישיותנו.  


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]