האם בכל התורה אומרים "הואיל והותר - הותר"?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
עירובין צג ע"ב
כאשר יש שתי חצרות סמוכות זו לזו, יש לתושביהן אפשרות לעשות עירוב משותף לשתי החצרות ולהתיר להם לטלטל חפצים מחצר לחצר דווקא אם יש פתח או חלון ביניהן. אם היה חלון או פתח כזה בכניסת השבת ועשו עירוב משותף ובאמצע השבת נסתם הפתח או נסתם החלון – מותר להמשיך לטלטל בין החצרות (כגון לזרוק חפצים מעל הקיר המפריד ביניהן), בגלל הכלל: "שבת כיוון שהותרה – הותרה".
אחת הדוגמאות לכלל הזה היא: אדם שנזהר לא לאכול פת עכו"ם, ומיסב אצלו אורח שאינו נזהר בכך, ולכבודו הותר לו לבצוע על פת עכו"ם שהיא נקיה יותר מפת ישראל, חל באותה סעודה הכלל: "הואיל ואשתרי – אשתרי", ומכיוון שהותר לו לאכול פת זו בתחילת הסעודה הותר לו הדבר גם בהמשך הסעודה, למרות שבהמשך הסעודה כבר לא קיים אותו צורך שבגללו הותר הדבר בתחילתה.
היו שרצו לומר שההיתר להמשיך לטלטל בין החצרות גם הוא מבוסס על אותו עיקרון של: "הואיל והותר – הותר", וכלל זה קיים בכל התורה כולה. אולם החיד"א (חיים שאל ח"א סימן פט) כותב שההיתר להמשיך לטלטל בין החצרות נובע מההלכה שהזמן הקובע לעניין היתר טלטול בשבת הוא בין השמשות, כלומר: הרגע של כניסת השבת. משום כך ברגע שהותר הטלטול בכניסת השבת היתר זה לא משתנה עד לצאת השבת, אולם אין ללמוד מכאן לעניינים אחרים, שבהם ייתכן מצב שדבר היה מותר בתחילה ולאחר מכן יהיה אסור.
