דחיינות   / רפי זברגר

עירובין קב ע"ב

הקדמה

נלמד את המשנה האחרונה בדף העוסקת בדיני כלי נגינה בשבת, במקדש ובמדינה (מחוץ למקדש).
קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה.
היו מנגנים במקדש בעת ניסוך היין (ובניסוך המים בסוכות) בחמישה כלי נגינה, בין היתר גם בכינור. המשנה דנה במקרה ואחד המיתרים של הכינור, אשר שימש לניגון בבית המקדש נקרע תוך כדי השבת. פוסקת המשנה כי מותר לתקן ולקשור את המיתר בשבת. פעולה זו נקראת "מכשירי מצווה", שהרי המצווה עצמה היא הניגון בכינור, והכנתו והכשרתו לכך היא ''מכשירי מצווה''. תנא זה במשנתנו סובר כי הותרו גם מכשירי מצווה שהם איסורי דאורייתא ממש (קשירת קשר), אם לא יכלו להכין בערב שבת (המיתר נקרע בשבת).
מחוץ לבית המקדש אין היתר לתקן את המיתר, כיוון שאין מצווה לנגן, ולכן אין התיקון מוגדר כמכשירי מצווה.
ואם בתחילה כאן וכאן אסור.
לאור הכלל הנאמר לעיל, שאם יש אפשרות להכין לפני שבת אין היתר לתקן, ממשיכה המשנה ופוסקת שאם מדובר בכינור חדש אשר עדיין לא קשרו את מיתריו – אין היתר לקשור את המיתרים, גם לא במקדש.
  

הנושא

מקשה הגמרא מברייתא אשר סותרת לכאורה את משנתנו:
ורמינהו. נימת כנור שנפסקה - לא היה קושרה אלא עונבה.
בברייתא נאמר כי אין היתר לקשור את המיתר של הכינור, אלא רק לעשות עניבה, שאינה קשר של קיימא. זאת, בניגוד למשנתנו המתירה לקשור במקדש. עונה הגמרא מספר תשובות, נצטט חלק מהן:
לא קשיא, הא רבנן והא רבי אליעזר. לרבי אליעזר דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת – קושרה, לרבנן דאמרי אין דוחין - עונבה.
תשובה ראשונה אומרת כי אלו שתי דעות ביחס למכשירי מצווה. רבי אליעזר סובר כי מכשירי מצווה דוחים את השבת, וזו דעת משנתנו המתירה לקשור מיתר של כינור שנקרע בשבת. ואילו הברייתא סוברת כחכמים שאינם מתירים מכשירי מצווה בשבת, ולכן אין היתר לקשור את המיתר, אלא רק לענוב אותו שאינה מוגדרת קשירה ומותרת. 
אי רבי אליעזר אפילו לכתחילה נמי? אלא לא קשיא: הא רבי יהודה, והא רבנן.
דוחה הגמרא תירוץ זה, אשר מעמידה את משנתנו כרבי אליעזר, שהרי הוא סובר כי מכשירין דוחין בכל מקרה, גם לכתחילה, וגם אם היה אפשר להכינם לפני השבת. זו סתירה לסיפא של משנתנו, האוסרת לקשור מיתרים לכתחילה בשבת. לכן מתרצת הגמרא תירוץ נוסף, המחלק בין המשנה והברייתא בדיני קשירה. רבי יהודה סובר כי עניבה נאסרה בשבת בדיוק כמו קשירה, ולכן משנתנו הסוברת כמותו, פוסקת כי מותר לקשור (אין משמעות לומר כי מותר רק לענוב, כיוון ששתי הפעולות זהות, לדעת רבי יהודה). ואילו לדעת חכמים, קשירה האסורה בשבת אינה אלא קשירה של קיימא, ולא קשר עניבה. לכן, עדיף לתקן את הכינור בעניבה, וזאת דעת הברייתא הסוברת כחכמים. 
הגמרא בהמשך דוחה גם תשובה זו, עוד שלש אפשרויות שונות להסבר הסתירה בין הברייתא למשנה. 
 

מהו המסר

התשובה השנייה לעיל, וכן התשובות בהמשך הגמרא, סוברות כי מכשירי מצווה שאין אפשרות לעשותם בערב שבת – מותרים בשבת. זו גם ההלכה אשר נפסקה כרבי עקיבא במשנה במסכת שבת, בהלכות מילה (קל') כי מכשירי מילה דוחים את השבת רק אם אי אפשר להכינם מערב שבת. וכל מכשירי מצווה אשר ניתן להכינם קודם השבת, חובה להכינם לפני כן, ואין היתר להכינם בשבת. 
זו גם דעת משנתנו האוסרת לקשור מיתר של כינור בשבת, אם הוא נקרע לפני כניסת השבת. 
הלכה זו מלמדת אותנו עיקרון חשוב מאוד בחיים: לא לדחות למחר, את מה שאפשר לעשות היום. דחיינות היא תכונה נפוצה מאוד, כך שמחכים ומשהים את ביצוע המשימות, ל''זמן מאוחר יותר''. 
''אנשים רציניים'' משתדלים לבצע דברים בזמן אמיתי, ולא מחכים לרגע האחרון. אם יש משימה – עושים אותה. אם יש משימה להמשך הדרך, חושבים איך ניתן להכין הכול לפני כן, ולא מחכים לדקה התשעים. 
לכן, כדאי להחליט החלטה עקרונית בחיים, לבצע כל פעולה העומדת על הפרק, מייד וללא שהיות מיותרות, אף אם ''בא לנו'' לדחותה לשעה מאוחרת יותר. החלטה כזאת, משפרת מאוד את מהלך החיים, ומדכאת בעצם את תכונת הדחיינות. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]