חיים מחורבנם של אחרים
יחסי ישראל ואדום
פסחים מב ע"ב / חיים אקשטיין
"אמר רב נחמן (בר יצחק): בתחלה, כשהיו מביאין נסכים מיהודה - לא היה יינם של יהודה מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין, והיו קורין אותו חומץ סתם. ועכשיו אין יינם של אדומיים מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין, וקורין אותו חומץ האדומי. לקיים מה שנאמר אמלאה החרבה, אם מלאה זו - חריבה זו, ואם מלאה זו - חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא ולאם מלאם יאמץ".
כיוון שהמשנה הזכירה את החומץ האדומי, מציינת הגמרא עובדה מעניינת: בזמן בית המקדש היין של יהודה לא היה מחמיץ אלא אם נתנו בו שעורים, ולאחר מכן (כנראה מאז החורבן) קיבל היין האדומי את התכונה הזאת. הגמרא מייחסת זאת למערכת היחסים העתיקה בין יעקב לעשו: כל אחד נבנה מחורבנו של אחיו.
במקור אחר, ידוע מעט יותר, אומרת הגמרא (מגילה ו) דברים דומים על קיסריה וירושלים, שאינן יכולות להתקיים שתיהן – אם האחת בנויה, השנייה חרבה. המקורות הם אותם מקורות. הייחוד באגדה שלפנינו הוא שמקורה מהמציאות; בפשטות, היא מתארת נתונים מהשטח. היין שבא מיהודה היה מוצלח מאוד והתרסק, וברגע שהתרסק – עלתה האיכות של היין מאדום.
רב נחמן מציג את המציאות הזאת כעובדה, ולעובדה הזאת מוסיף בעדינות מעט פרשנות: הסיבה שהיין של יהודה היה מוצלח היא שהביאו ממנו נסכים. הפרשנות מובאת בעדינות, כאמור (לא כתיאור סיבה – "מפני שהיו מביאין נסכים", אלא כתיאור זמן – "כשהיו מביאין נסכים"), וגם באופן לא סימטרי. הבנו שהיין של יהודה התברך בזכות הנסכים במקדש, אבל בזכות מה התברך היין של אדום? מה גרם להצלחה שלו? הסיבה היא, כנראה, עצם הנפילה של יהודה. "אמלאה החרבה", אדום מתמלאת מחורבנם של ישראל. היא לא צריכה יותר מזה. מה שמתדלק אותה, מה שנותן לה את האנרגיה, הוא הקריסה של עם ישראל.
האגדה יכולה הייתה להביא עוד מקור למערכת היחסים הזו בין ישראל לאדום: ברכתו של יצחק. לכאורה זו בדיוק משמעות הברכה שנתן יצחק לעשו: הברכה הראשונה של יצחק, שניתנה בפועל ליעקב, הכתירה בן אחד בלבד. מנהיג אחד, מוביל אחד. זה מתאים מאוד למי שמאמין בא-ל אחד, ובעם אחד שיוביל את האמונה בו. אולם כשעשו מגלה שהברכה הזאת ניתנה ליעקב, הוא מתחנן שיצחק ייתן ברכה נוספת. "הברכה אחת היא לך?" הוא זועק, והתשובה הפשוטה אמורה להיות – כן. הברכה הזאת היא אחת במהותה. אבל יצחק מתמודד עם המצב שנוצר, ומחדש ברכה שהיא סוג של תוכנית ב': במקרה שיעקב ירד ממעלתו, עשו יעלה במקומו. הצלחתו של עשו תתאפשר רק מכוח מפלתו של יעקב. לעשו לא נשאר אלא להמתין למפלת יעקב, או ליזום אותה בעצמו. בספר עובדיה, אדום אכן יתואר כמי שרוקד על הגגות כשמתקיפים את ישראל, שמח לאידו ומחכה לנפילתו.
מתבקש היה שרב נחמן בר יצחק יביא את המקור הזה, כשהוא מביא פסוק מסיפורם של יעקב ועשו. ייתכן שכשרב נחמן בר יצחק מביא במקום זה את הפסוק "ולאום מלאום יאמץ", כוונתו שזה המקור העיקרי והשורשי. יצחק לא שינה שום דבר במציאות, אלא מימש את מה שההשגחה האלוקית כיוונה אליו מלכתחילה. הוא מצידו אולי התכוון רק לפתור את הבעיה שנוצרה, אבל אולי כל המצב המורכב של גנבת הברכות נועד לממש את התוכנית האלוקית: ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר. הבן הצעיר יהיה הכוח המרכזי, וכל כוחו של הבן הגדול יישאב מנפילתו של הבן הצעיר.
חז"ל, כידוע, ראו את רומי בתור הממשיכה של עשו. כשעלתה הנצרות, חכמי ישראל ראו אותה בתור הממשיכה של עשו ושל רומי. כשמסתכלים על פועלה של הנצרות במשך אלפיים שנה, אפשר אולי להתרשם ולהתפעל – אבל כדאי לזכור שכל כוחה של הנצרות נשען על הנחת יסוד אחת: עם ישראל נכשל. אולי כשההנחה הזאת תתערער, כפי שמתחיל לקרות, כל מה שנבנה על גביה יקרוס כמגדל קלפים.
