מעשה שהיה בזמן הנודע ביהודה

נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון

פסחים ה ע"א

בגמרא לומדים שאסור לאכול חמץ מן התורה כבר בערב פסח מחצות היום, וכך פוסק הרמב"ם, המובא ב"הלכה ברורה": "אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעה שביעית ביום".

בזמנו של הנודע ביהודה קרה מקרה שיהודי נפטר בערב פסח לאחר חצות היום, ללא שמכר את חמצו וגם לא ביטל אותו, ונשאר בעזבונו חמץ רב. בקשר לחמץ זה נשאלו שתי שאלות: 1. האם היורשים חייבים לבער אותו מן העולם קודם הלילה, כדי שלא יעברו על בל יראה ובל ימצא? 2. אם היורשים לא ביערו אותו והחמץ נשאר עד לאחר הפסח, האם יהיה אסור בהנאה, כדין חמץ שעבר עליו הפסח ברשותו של יהודי? וענה להם הנודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סימן כ) שהתשובה לשאלה הראשונה היא ברורה שאין מוטל על היורשים שום חיוב בקשר לחמץ זה, כי מכיוון שאביהם נפטר בזמן שהחמץ כבר היה אסור בהנאה – אין זה נחשב רכוש ממשי ולכן הם בעצם לא ירשו אותו ואין זה שייך להם.

אולם בקשר לשאלה השניה הוא דן באריכות, ומביא את מחלוקת הפוסקים האם בערב פסח לאחר חצות חלים האיסורים של בל יראה ובל ימצא, כי בזה לכאורה הדבר תלוי, שהרי אם אביהם עבר על איסור בל יראה ובל ימצא באותו זמן שעבר מחצות היום עד שנפטר – החמץ צריך להיות אסור בהנאה. אמנם הוא מחדש שמכיוון שהאיסור ליהנות מחמץ שעבר עליו הפסח הוא קנס מדרבנן – חכמים לא קנסו את היורש שהחמץ לא היה ברשותו, ולכן פסק שמותר ליורשים ליהנות מאותו חמץ.