גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תש"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת סנהדרין
דף כא ע"ב

בענין מצות כתיבת ספר תורה 

כתב הרמב"ם בהל' ספר תורה (פ"ז ה"א): "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר (דברים לא, יט) 'ועתה כתבו לכם את השירה', כלומר, כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ואע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו" (וכ"נ בשו"ע יו"ד סי' ע"ר ס"א). המקור לכך - כתב ה'כסף משנה' - הוא במכילתין (כא ע"ב): "אמר רבה אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו, שנאמר 'ועתה כתבו לכם את השירה'".

יריעתנו לא תספיק להאריך בכל פרטי ודיני מצוה זו, ולא נעסוק כאן כי אם בפרטים אחדים שדנו בהם הפוסקים בענין מצוה זו.

ירש ספר תורה שלא נגמר כולו - והוא גמרו: כתב ה'שאגת אריה' (סי' לד הובא בפ"ת שם סק"ד) "שאפילו לא הניחו לו אבותיו כתובה אלא כל שהוא - אפילו תיבה אחת או אות אחת לבד, והוא גמר והשלים את הכל, לא יצא ידי חובת מצות עשה זו", ואילו הרדב"ז בספר 'טעמי המצות' שלו הביא את דברי בעל 'הקנה' בענין מצוה זו, דמשמע שבאופן כזה יוצאים חובת מצוה כתיבת ס"ת.

חובת נשים במצוה זו: כתב החינוך (מצוה תריג): "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהן חייבין בתלמוד תורה, וכמו כן לכתוב אותה, ולא הנקבות", וכן דייק השאג"א (סי לה) מלשון הרמב"ם ב'ספר המצות' (מצוה יח), שכתב: "שצונו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו..." (ויצויין, שבסה"מ - מהדורות הגר"ח העלר ופרנקל, מובאת גירסא מאחד מכת"י של ספר המצוות: "שיהיה לכל זכר..."), ואמנם בסוף העשין - בספר המצות, מונה הרמב"ם מצוה זו בין המצוות שנשים פטורות מהן (עי' ערוה"ש יו"ד סי' ע"ר).

אולם השאג"א (שם) מפקפק מאוד בדין זה, "דהא י"ל דאע"ג דנשים פטורות מתלמוד תורה, מ"מ מצות כתיבת ס"ת לאו בת"ת תליא, ותרי מילי נינהו דלא שייכי אהדדי כלל", זאת ועוד, הלא נשים מברכות ברכת התורה הואיל וחייבות ללמוד מצוות הנוהגות בהן (עי' טור או"ח סוף סי' מז), "ואי משום שאינן חייבות בהרבה מצות כגון מ"ע שהזמן גרמא וכיוצא בהן, א"כ יכולנו לפטור את כל העולם כולו מדין מצות כתיבת ס"ת, שהרי הרבה מצוות שאינו נוהג בישראל אלא בכהנים, ואפילו בכהן הדיוט אינו נוהג הרבה מצוות אלא בכה"ג לבד...".

ה'בית הלוי' (ח"א סי' ו) האריך בזה וכתב על דברי השאג"א: "ולא ידעתי שום דמיון לזה, דבזכרים אפילו במצוה שאינו נוהג בו היינו שאינו מחויב לקיימה, אבל הא מחוייב ללומדה, דמצות לימוד הא איכא בזכרים על כל המצות, וגם בספר תורת כהנים מחויב ללמוד, דמצות לימוד בזכרים הוי על כל התורה כולה, והרי מצות כתיבת ס"ת אינו תלוי רק בחיוב הלימוד ולא בחיוב הקיום, ומש"ה הזכרים חייבים לכותבו, אבל בנשים הרי מצוה שאינו נוהג בה אינו מחוייבת ללמדה כלל".

כתיבת ספר תורה בשותפות - האם יוצאים בכך חובת המצוה: בשאלה זו הסתפקו האחרונים, ורבים מהם לא הכריעו בדבר (דבריהם הובאו בפ"ת סק"א ובשו"ת 'טוב טעם ודעת' סי' רלב), ונימוקם עמם משום שנאמר: "ועתה כתבו לכם", ומשמע שיהא משלכם ולא של שותפים - כמו באתרוג ולולב. ואמנם יש אחרונים שכתבו בהדיא שאין יוצאין ידי חובה, והוכיחו כן מלשון הרמב"ם הנ"ל ש"מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו" (עי' תשו' 'בית יהודה' או"ח סי' כג; 'קנאת סופרים' להגרש"ק סי' יב). ברם לעומתם כתבו הרבה אחרונים שגם בשותפות יוצאים ידי חובה, כי מה שנאמר במצוה זו "לכם", לא בא לומר אלא שתכתבו לכם ובשבילכם (עי' שו"ת 'באר יצחק' סי' יט; שו"ת 'עמק יהושע' סי' יא; שו"ת 'חסד לאברהם' סי' פד).

בשו"ת 'בית אפרים' (יו"ד סי' סג) מכריע בזה, ששאלה זו אינה כי אם בשותפין ששכרו יחד סופר שיכתוב ס"ת בשביל כולם, אכן אם כתב כל אחד בעצמו אות בס"ת, יצאו כולם יד"ח, דלא גרע ממה שמבואר בשו"ע (שם): "שכר לו סופר לכתוב לו ס"ת, או שקנאו והוא היה מוטעה והגיהו, הרי זה כאלו כתבו", וכמו כן כל אחד ואחד יוצא ידי חובתו באות אחת. אך הגר"ש קלוגר זצ"ל תמה בשו"ת 'טוב טעם ודעת' (שם) על ראיה זו, הלא באופן כזה, המגיה הוא הגומר, ולכן יצא יד"ח, אבל באופן שכולם כתבו רק אות אחת, מנלן שהראשון יצא יד"ח.

אדם שמקדיש את הס"ת שלו עבור הציבור שיקראו בו, האם חייב לכתוב ספר נוסף: כתב ה'תורת חיים' (בסוגייתנו): "ונראה דיחיד הכותב ס"ת לעצמו ונתנה לביהכ"נ לקרות בה בציבור ומקדישה, לאו שפיר עביד, דכיון שמקדישה הריהי של הקדש ולאו שלו היא ואינו יוצא בה יד"ח, וליכא למימר דבכתיבה לחוד תליא, זה אינו, דיחיד שכתב ס"ת לעצמו ואח"כ נאבדה פשיטא שצריך לכתוב לו ספר תורה אחרת, ולכן נראה שאין להקדיש ס"ת אלא אם כן כותב לעצמו אחרת" (ויצויין, שהרעק"א הוכיח מדבריו שאם יש לאדם ס"ת בשותפות לא יצא יד"ח, כי כשמקדיש לציבור גם הוא שותף בו). ה'פתחי תשובה' (שם סק"ג) כשמביא דבריו הביא שהרבה אחרונים (ספר בני יונה; פרדס דוד שם; תורת נתנאל פר' יתרו) חולקים על כך, וסוברים שאם נאבד הס"ת ונמצא באיזה מקום שיוצאים ידי מצוה זו, ולא עוד אלא אפילו כשנקרע או נשרף קרוב הדבר שיצא יד"ח מצות הכתיבה, ואין צורך שיכתוב ספר נוסף, וכל שכן אם הקדישה, דמסתמא לא הקדיש אלא טובת הנאה שבה - שתהא מיוחדת לקריאת הציבור, אבל עצם גוף הספר השאיר לעצמו - באופן שתישאר לו מצות הכתיבה, ולכן נהגו קצת העולם להקדישו, ומ"מ גם אלו הפוסקים הסיקו שיותר טוב שלא להקדישו, ויהא כולו שלו ושמו עליו, וכן הוא מנהג העולם.

כמובן שכענין זה יש לדון כשמכר את הס"ת - האם חייב לכתוב או לקנות ס"ת חדש (ראה בני יונה שם; שו"ת באר יצחק שם; קנאת סופרים סי' יד).