חשוד על העריות / סנהדרין כו ע"ב
הרב שמואל שמעוני
דף יום-יומי, תורת הר עציון
"אמר רב נחמן: החשוד על העריות כשר לעדות. אמר רב ששת: עני מרי, ארבעין בכתפיה וכשר?!".
לביאור ההבנות השונות בסוגיה יש להקדים ולומר כי בעמוד הבא נחלקו אביי ורבא אם מומר אוכל נבלות להכעיס פסול לעדות, מפני שעובר על לאו דאורייתא ומוגדר רשע, או שמא הוא כשר לעדות, שכן רק רשע דחמס פסול לעדות. הלכה נפסקה כאביי, שאדם זה פסול לעדות.
על פי גרסתנו שם, רבא מודה לאביי במומר אוכל נבלות לתיאבון שפסול לעדות, משום שהוא נחשב רשע דחמס. מדוע? מרש"י שם נראה שהאוכל לתיאבון אינו מוּנע מתאווה לטעם בשר הנבלות – שטעמו זהה לטעם בשר שחוטות – כי אם מתאוות בצע, שכן בשר הנבלות זול יותר; נמצא שאדם זה עובר על דת מחמת חימוד ממון. ואולם רבנו חננאל שם מפרש שהתאווה היא לעצם אכילת הבשר, ושכל נכונות לעבור על איסורי תורה מחמת תאווה מגדירה אדם כרשע דחמס, החשוד להעיד עדות שקר בשל תאווה כלשהי.
עוד יש לציין כי לראב"ן הייתה גרסה הפוכה בסוגיה שם, ולפיה באוכל נבלות לתיאבון מודה אפילו אביי שכשר: "ומשומד לאכול נבילות לתיאבון כשר, דלאו רשע הוא, דלהשיב נפשו קא עביד". הווה אומר: נכונות לעבור על איסור אינה מגדירה אדם כרשע דחמס; ואם עשה את הדבר מחמת היצר, אין הוא נחשב רשע, כי אפשר ללמד עליו זכות שלהשיב נפשו עשה כן.
וכעת להבנת מחלוקת רב נחמן ורב ששת בסוגייתנו. רש"י ביאר שרב נחמן הכשיר חשוד על העריות משום "דבעינן רשע דחמס". מפירושו יוצא שלשיטת אביי, שנפסקה להלכה, יש לפסול חשוד על העריות משום עצם הרשעות; אלא שרב נחמן סבר כרבא, שרק רשע דחמס פסול לעדות – וכפירוש רש"י בעמוד הבא, שרשע דחמס הוא רק מי שעובר על איסורי תורה משום תאוות ממון.
התוספות (ד"ה החשוד), לעומת זאת, פירשו כנראה שכל עבירה מחמת היצר מחשיבה אדם כרשע דחמס, ועל כן תמהו: "מאי שנא מאוכל נבלות לתיאבון ו'מפלוני רבעני לרצוני', דפסולין לעדות?!". תשובתם הראשונה של בעלי התוספות היא:
"דמיירי הכא בחשוד בעלמא, בלא עדים, דאין כאן כי אם שמועה. ומכל מקום הא דאמרינן 'ארבעים בכתפיה' ניחא, כדאמרינן מלקין על 'לא טובה השמועה'".
לפי תירוץ זה, מי שידוע שבא על ערווה אכן פסול לכולי עלמא. אלא שסוגייתנו עוסקת במי שיצאה עליו שמועה בלבד, ורב נחמן סבור שלא די בשמועות בעלמא לפסול לעדות. ואם תאמר: סוף סוף אותו חשוד עבר, מן הסתם, על איסור ייחוד, ולמה לא ייפסל משום כך? על כך השיב הר"ן על אתר שיש כאן יסוד של הוראת היתר לעצמו: "שאף על פי שהוא אסור מן התורה, אינו סבור לעשות עבירה, כענין גנב ניסן וגנב תשרי".
תשובתם השנייה של בעלי התוספות נוקטת שגם אם ידוע שאדם בא על ערווה, אין זה פוסל אותו לעדות – בניגוד לאכילת נבלה לתיאבון! ואף על פי שבעילת ערווה חמורה יותר, "הכא משום דיצרו תוקפו, ולא דמי לנבלה וגם לרביעה, דליכא יצרו תוקפו כל כך כמו בערוה".
לפי גרסת הרי"ף (ה ע"ב מדפיו), הדברים מפורשים כנראה בגמרא עצמה: "אמר רב נחמן: החשוד על העריות כשר לעדות. אמר ליה רב ששת: ארבעין בכתפיה וכשר?! התם יצרו תקפו". הצירוף "יצרו תקפו" מופיע בש"ס בכמה סוגיות, ותמיד הוא מוסב על יצר העריות, המביא את האדם לאבד שליטה על מעשיו (במסכת עבודה זרה כג ע"א משמע שיצר זה עלול להביא אדם לפעול אפילו כנגד האינטרס הכלכלי שלו עצמו). לפי זה יובן מדוע אין לראות כאן רשע דחמס: כניעה ליצר המיני אינה מלמדת על סכנה לכניעה לתאוות ממון (אם כי הר"ן מציין שאפשר שחששו של רב ששת הוא שאישה תפתה את העד להעיד עדות שקר).
ייתכן שלפי כיוון זה אפשר ליישב את דעת רב נחמן, המכשיר את הבא על הערווה, גם עם דעת אביי, הפוסל אוכל נבלות להכעיס משום עצם הרשעות שבו. כדי לומר כן עלינו להניח שהשיקול "יצרו תקפו" הוא גורם מקל גם לעניין הגדרת הגברא כרשע. כיוצא בדבר מצינו בסוגיה במסכת כתובות (נא ע"ב), האומרת שאשת איש שנאנסה מותרת לבעלה, גם אם בזמן הביאה נהנתה ממנה ונתרצתה למעשה (='תחילתה באונס וסופה ברצון'), משום ש"יצר אלבשה": יצרהּ תקף אותה ואילץ אותה להתרצות למעשה, והדבר מגדיר אותה כאנוסה, המותרת לבעלה. וכתב על זה רבי צדוק הכוהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (סימן מ"ג):
"פעמים יש אדם עומד בניסיון גדול כל כך, עד שאי אפשר לו שלא יחטא... ובזה הוא נחשב אונס גמור דרחמנא פטריה. וגם בהסתת היצר בתוקף עצום שאי אפשר לנצחו שייך אונס... ועיין מה שאמרו גבי תחילתו באונס, אפילו צווחת לבסוף שאלמלא מניחה היא שוכרתו – מותרת לבעלה, מאי טעמא יצר אלבשה, הרי דזה מיחשב אונס גמור, אף על פי שהוא מרצונה, מכל מקום יצר גדול כזה אי אפשר באדם לכופו, והוא אונס גמור, ואין בזה עונש אף דעשה איסור, כיון דהיה אנוס. אבל האדם עצמו אין יכול להעיד על עצמו בזה, כי אולי עדיין היה לו כח לכוף היצר".
