"משטה אני בך" ו"שלא להשביע" / סנהדרין כט ע"א-ע"ב
הרב ברוך וינטרוב
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בסוגייתנו מובאות שתי טענות שאדם יכול להיפטר באמצעותן לאחר שהודה לחברו על חוב, אם לא ייחד עדים. הטענה הראשונה היא "משטה אני בך", כלומר שההודאה לא הייתה כנה, והמודה לא התכוון באמת להתחייב. הטענה השנייה היא שמודה אמר את דבריו כדי שלא להשׂביע את עצמו, דהיינו כדי לשכנע את הציבור שאין הוא עשיר כפי שחשבו.
בעלי התוספות (כט ע"ב ד"ה כך) מחלקים שני חילוקים בין הטענות הללו: א. טענת "שלא להשביע" מתקבלת רק כאשר ההודאה הייתה יזומה, אך לא אם באה בתגובה לתביעה. ב. טענת "משטה אני בך" מתקבלת רק אם המודה טוען כן, ואילו את טענת "שלא להשביע" יכול בית הדין להעלות עבור המודה ("טענינן") גם אם לא העלה אותה בעצמו.
נראה שחילוקים אלו נובעים מהבדל מהותי בין שתי הטענות. טענת "משטה אני בך" מבקשת לעקור מן האמירה כל תוכן: האיש אמנם הודה, אך לא התכוון לדבר, והוא אף טוען כי כך רצה שהאמירה תובן. טענת "שלא להשביע", לעומת זאת, מותירה את ההודאה על כנה: המודה אכן רצה שהשומעים יחשבו שהוא חייב כסף, אלא שהוא טוען כי ההודאה אינה מחייבת, מפני שלא נאמרה בהקשר של דיון משפטי אלא כסיפור דברים בעלמא.
לפי זה יובנו החילוקים שהעלו התוספות. טענת "משטה אני בך" יכולה להופיע גם בהקשר של דיון משפטי, אם יש מקום להאמין שהמודה אינו מתייחס לדיון ברצינות – כגון אם לא ייחד עדים. מצד שני, מאחר שטענה זו מפקיעה את הדברים ממובנם הפשוט, אין היא מתקבלת אלא אם המודה טען כך בפירוש.
טענת "שלא להשביע" היא טענה מסוג אחר לחלוטין. יסודה בהבדל שבין דיון משפטי, שרק דברי אמת צריכים להיאמר בו, ובין דו־שיח בין אנשים, שהאמירות בו מונחות גם על ידי שיקולים אחרים, כגון הדמות שהדובר מעוניין ליצור לעצמו. לכן כאשר ההודאה באה כתגובה לתביעה, אי אפשר לטעון טענת "שלא להשביע", מפני שהתביעה מגדירה את הדיון כדיון משפטי. מצד שני, אם ההודאה אכן הייתה יזומה, ולא באה כתגובה לתביעה, אין צורך שבעל הדבר יטען במפורש "שלא להשביע": מאחר שהתובע הוא שמבקש להעתיק את ההודאה מן ההקשר של דו־שיח בין אנשים להקשר משפטי, עליו מוטלת החובה להוכיח שהדברים אכן נאמרו כאמת משפטית ולא למטרה אחרת.
