הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

פסחים נד ע"א

פסחים נד, א:
"מיתיבי: אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, הואיל ותחילת ברייתו הוא. וכיון שרואה - מברך מיד".

ידוע ומפורסם בתודעה הציבורית מדוע מברכים על הנר במוצאי שבת. פחות ידוע שאמנם התלמוד הבבלי מציין שתחילת ברייתו של האש במוצאי שבת, אולם הסיפור עצמו לא מופיע בתלמוד הבבלי.

מקור הסיפור הוא בירושלמי (ברכות ח, ה) שם מובא שעד מוצאי שבת הייתה אורה בעולם (בערב שבת הראשונה לא היה לילה) וכאשר התחיל להחשיך בפעם הראשונה במוצאי שבת התחיל האדם הראשון לפחד. זימן לו הקב"ה שני רעפים. הקישן זה בזה ויצא אור.

תלמוד ירושלמי ברכות ח, ה:
"רבי לוי בשם רבי נזירה שלשים ושש שעות שימשה אותה האורה שנבראת ביום הראשון שתים עשרה בערב שבת ושתים עשרה בלילי שבת ושתי' עשרה בשב' והיה אדם הראשון מביט בו מסוף העולם ועד סופו כיון שלא פסקה האורה התחיל כל העולם כולו משורר שנאמר תחת כל השמים ישרהו למי שאורו על כנפות הארץ כיון שיצת שבת התחיל משמש החושך ובא ונתיירא אדם ואמר אלו הוא שכתב בו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב שמא בא לנשכני ואמר אך חושך ישופני אמר רבי לוי באותה השעה זמן לו הקדוש ברוך הוא שני רעפין והקישן זה לזה ויצא מהן האור הדא הוא דכתיב ולילה אור בעדני ובירך עליה בורא מאורי האש".

זו דוגמא טובה לכך שהירושלמי פעמים רבות מסביר יותר קביעות רבות שאמנם מופיעות בתלמוד הבבלי, אולם חסר בהם טעם פנימי או רקע.