לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו
פסחים נא ע"א-ע"ב
"אמר ליה רבה בר בר חנה לבניה: בני, לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני. אני שראיתי את רבי יוחנן שאכל - כדי הוא רבי יוחנן לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו. אתה לא ראית אותו - לא תאכל, בין בפני בין שלא בפני.
ופליגא דידיה אדידיה. דאמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יוחנן בן אלעזר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא לגינה, ונטל ספיחי כרוב, ואכל ונתן לי. ואמר לי: בני, בפני - אכול, שלא בפני - לא תאכל. אני שראיתי את רבי שמעון בן יוחי שאכל - כדי הוא רבי שמעון בן יוחי לסמוך עליו, בפניו ושלא בפניו. אתה, בפני - אכול, שלא בפני - לא תאכל".
הגמרא לא נצרכה לתרץ כיצד יתכן שרבה בר בר חנה חולק על עצמו, שכן ברור שדבריו האחרונים אינם שלו עצמו אלא דברים ששח לו רבי יוחנן בן אלעזר. וכלשון הגמרא במקומות רבים: "לא קשיא, הא דידיה, הא דרביה". ועוד, שאין ביניהם ממש מחלוקת, שהרי הניסוח היה: "כדאי הוא רבי יוחנן, כדאי הוא רבי שמעון בן יוחי", כלומר שהדין מבוסס על כך שמסתמכים על אדם גדול. ורבה בר בר חנה לא החשיב את עצמו לאדם גדול, אפילו לא כתלמיד שאפשר לסמוך על עדותו בהלכה ולנהוג על פיה בפניו, כמו שסמכו על עדות רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא. ולמה לא החשיב את עצמו? במסכת בבא בתרא דף עד (ע"א) בני בית המדרש אמרו לו: "כל אבא - חמָרא, וכל בר בר חנה - סיכסא" כלומר שכינו אותו חמור ושוטה, בגלל שלא השכיל להתבונן במנהגי בני דור המדבר, כדי ללמוד מהם וללמד הלכות ציצית.
ועדיין צריך ביאור לעיקר מהלך הסוגיה. היות שרבה בר בר חנה סמך על רבי יוחנן שמותר לאכול משומן דאייתרא, הכיצד נאסרה האכילה לבנו? ואם ההיתר אינו מוחלט, למה אכל רבה בר בר חנה עצמו?
וכן בענין ספיחי הכרוב, היות שמותר לרבי יוחנן בן אלעזר לאכול מהם בפני רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא, למה אסור לו לאוכלם שלא בפניו, מה ההבדל?
ולמה לא מצינו במקום נוסף דין שכזה – שמי שרואה חכם שמתיר לעצמו, מותר גם לו לנהוג כמותו, ושלאדם אחֵר שראה את התלמיד, מותר לנהוג כך רק בפני התלמיד.
ולמה דין זה לא נפסק בספרי ההלכה?
אלא שכל הסוגיה עוסקת בהגדרות הדין הָאָמוּר לפני כן בסמוך, שרבה בר בר חנה אכל דאייתרא בבבל, וביאר רב אשי שסיבת ההיתר היתה שדעת רבה בר בר חנה היתה לחזור לארץ ישראל, ולכן חלים עליו מנהגי ארץ ישראל.
ממשיכה הסוגיה ומבארת שכשם שכל מקום ומנהגיו היחודיים, כך גם תלמידי אדם גדול נחשבים כבני מקום נפרד בעל מנהגים משלו, גם בהיותם במקום אחר; כי הם נחשבים כמו דעתם לחזור שהרי הם עדיין תלמידיו. וכשהתלמידים נמצאים במקומות אחרים נחשבים גם בני לווייתם לבני מקומם.
ובזה מבוארים דברי תוספות בסוגייתנו:
"אני ראיתי את רבי שמעון שאכל - תימה לר"י דאמר בירושלמי: "רבי שמעון חזא לההוא גברא מלקט ספיחי כרוב בשביעית אמר ליה: מאי האי? אמר ליה ולאו את הוא דשרית?! אמר ליה ולאו חבראי פליגי עלי?! קרי עליה פורץ גדר ישכנו נחש, וכן הוות ליה", והשתא כיון שבעצמו היה אוכל למה היה כועס על אחרים שהיו אוכלין וסומכין על הוראתו? וי"ל דמ"מ לא היה רוצה שעמי הארץ יסמכו עליו כל זמן שלא פסקו הלכה כמותו".
כלומר שרק תלמידיו של חכם הם כבני מקומו, ולא אלו שאינם למדים בפניו.
