מבט ארוך טווח / רפי זברגר

פסחים נ ע''א 
 

הקדמה

נלמד את המשנה השנייה בדף מ''ט העוסקת בדין אדם הנמצא בדרך בעת זמן חיוב ביעור חמץ:
ההולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו - יחזור ויבער, ואם לאו - מבטלו בלבו.
אדם היוצא מביתו כדי לקיים מצווה, ונזכר כי שכח לבער את חמצו לפני יציאתו, יעשה חשבון אם יכול להספיק לחזור לביתו, לבער את החמץ, ולאחר מכן לחזור ולקיים את מצוותו. אם אמנם כן – הרי שמוטל עליו לעשות כך. אך אם חושב שלא יספיק לחזור ולקיים את מצוותו, יכול לבטל את החמץ בליבו. 
המשנה מביאה מספר דוגמאות למצוות, שאדם יצא לקיימן בערב פסח: קיום מצוות היום של שחיטת קרבן פסח, מצוות מילה של בנו, הליכה לסעודת קידושין (בזמן הגמרא האירוסין נקרא קידושין, בה קידש האיש את האשה, והנישואין היו רק שנה לאחר מכן). 
להציל מן הנכרים, ומן הנהר, ומן הלסטים, ומן הדליקה, ומן המפולת - יבטל בלבו.
אם אדם יצא בערב פסח כדי להציל אנשים אחרים מסכנות שונות, הרי שלא יעשה חישוב כמו ברישא, אלא יבטל את החמץ בליבו בכל מקרה (גם אם חושב שיכול להספיק גם לחזור ולבער, וגם להציל כפי שתכנן), וימשיך במעשה ההצלה. 
גם כאן מביאה מספר דוגמאות למעשה הצלה: סכנה מן הגויים, אדם הטובע בנהר, הצלת אנשים משריפה, או ממפולת. ולשבות שביתת הרשות - יחזור מיד.
המקרה השלישי של אדם היוצא מביתו ''להחשיך על התחום'' (לשבות בעת כניסת שבת במרחק אלפיים אמה מגבול העיר, כדי להוסיף לעצמו עוד "תחום שבת" של אלפיים אמה), אם מטרת ''החשכת תחום'' כדי ללכת בשבת לדבר רשות (לא מצווה ולא מעשה הצלה), הרי שעליו לחזור בכל מקרה כדי לקיים את מצוות ביעור חמץ, ולא להסתפק בביטול החמץ בליבו. 
וכן מי שיצא מירושלים, ונזכר שיש בידו בשר קדש, אם עבר צופים - שורפו במקומו, ואם לאו - חוזר ושורפו לפני הבירה, מעצי המערכה.
ממשיכה המשנה במקרה דומה של אדם (היוצא בטעות ממקום בו היה חייב לקיים מצווה) אשר הוציא בטעות קרבן קדשים קלים (יש לאוכלו בתוככי ירושלים, והמוציאו מחוץ לעיר נפסל משום ''יוצא'' וחייב לשורפו). אם עבר מקום הנקרא צופים (משם אפשר לצפות על הר הבית) - יכול לשרוף את הקרבן הפסול במקומו. אם טרם הגיע לצופים – חייב להחזיר את הקרבן לירושלים ולשרוף אותו במקום המיועד לשריפת קודשים (בהר הבית), עם עצים המיועדים למזבח (עצי מערכה). 
ועד כמה הן חוזרין?
מסיימת המשנה בשאלה לגבי שני הדינים שלמדנו במשנה (חזרה לצורך ביעור חמץ, וחזרה לירושלים לצורך שריפת קודשים קלים): איזו שיעור (חמץ או בשר קרבן) מחייב חזרה (לביתו או לירושלים)?
רבי מאיר אומר: זה וזה בכביצה. רבי יהודה אומר: זה וזה בכזית. וחכמים אומרים: בשר קדש בכזית, וחמץ בכביצה:
שלוש דעות במשנה: רבי מאיר ורבי יהודה סוברים כי השיעורים בשני הדינים זהים. לרבי מאיר – שניהם בשיעור ביצה, ולרבי יהודה – כבר בשיעור כזית יש לחזור. חכמים מחלקים בין הדינים: בשר קודשים קלים – חייבים לחזור אפילו שיש לו רק כזית, כיוון שבכל מקרה דינו בשריפה. לעומת זאת בחמץ – הקילו ופסקו כי רק בשיעור ביצה חייב לחזור, כיוון שבחמץ יש תקנה של ביטול במקרה הצורך. 
 

הנושא

לאור לימוד הדין של אדם היוצא מירושלים עם קרבן שלמים קלים, מביאה הגמרא פסוק מספר זכריה (י''ד, כ') המלמד כי ירושלים תגדל לעתיד לבוא, בביאת משיח גואל צדק במהרה בימינו. 
לפני כן מצטטת הגמרא מחלוקת תנאים בהסבר פסוק קודם בספר זכריה (י''ד, ו'): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן: במאמר זה נעסוק במחלוקת תנאים משולשת על הסבר המילים יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן:
אמר רבי אלעזר: זה אור שיקר בעולם הזה, וקפוי לעולם הבא.
רש''י מסביר: כשחמה מאירה בגבורתה ואורה גדול - אותו אור חשוב ויקר שלה, יהא קפוי וקל לעולם הבא. כל דבר קל - קרי קפוי, צף על המים.
אור השמש בעולם הזה גדול ומשמעותי, ונראה בגבורתו הגדולה. אך האור הגדול שנזכה לו בעולם הבא יהיה משמעותי פי כמה וכמה, כך שגם אור השמש יהיה ''קל'' ביחס אליו.
רבי יוחנן אמר: אלו נגעים ואהלות שיקרין הן בעולם הזה וקפויין הן לעולם הבא.
רבי יוחנן מייחס את הפסוק להבדל בהבנה שלנו את מסכתות נגעים ואהלות. בעולם הזה, מסכתות אלו קשות להבנה, לעומת העולם הבא, שם נוכל להבינם בייתר קלות.
ורבי יהושע בן לוי אמר: אלו בני אדם שיקרין הן בעולם הזה וקפויין הן לעולם הבא.
רבי יהושע מסביר כי הפסוק מלמד אותנו על ההבדל בין יחסינו לאנשים בעולם הזה לעומת יחסינו לאותם אנשים בעולם הבא. בעולם הזה יש אנשים ''מכובדים'', נחשבים ולעיתים אף נערצים. לעומת זאת, בעולם הבא, אותם אנשים יכול להיות שלא יחשבו כלל וכלל. והגמרא מביאה מייד ''הוכחה'' לכך.
כי הא דרב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד. כי הדר, אמר ליה אבוה: מאי חזית? אמר ליה: עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה.
רב יוסף חלה והיה קרוב למות. וכבר ''עלה למעלה, וחזר למטה''. כשחזר לעולם הזה, שאלו אביו מה ראה ''למעלה''? ענה לו כי ראה עולם הפוך: אנשים אשר אינם נחשבים בעולם הזה (תחתונים) – למעלה הם חשובים (עליונים), וגם להיפך: אנשים מכובדים ונחשבים בעולם הזה – למעלה אינם חשובים כלל ועיקר. 
 

מהו המסר

למדנו היום כי הכול יחסי בחיים: השמש בעולם הזה – ''מכובדת'' וחשובה מעין כמוה, אך בעולם הבא – שם יזרח אור אלוקי גדול, כך שהשמש תהיה ''קטנה'' לעומתו. כמו כן, ישנם אנשים מכובדים וחשובים בעולם הזה, אך בעולם הבא, במבט שמיימי ועליון – יהיו חסרי חשיבות וחסרי כבוד, וכן להיפך. 
התבוננות מעמיקה זו, מביאה אותנו למחשבה כי אין להסתפק במבט שטחי וראשוני על אנשים כמו גם על נושאים אחרים. פעמים, אדם מסוים, או תופעה מסוימת נראית על פניו טובה ומועילה, אך במבט עמוק יותר, אמיתי, ואולי נאמר במבט אלוקי יותר, נראים הדברים שונים לגמרי. זה נכון ב''נושאים רוחניים'', אך העיקרון נכון גם בנושאים ''ארציים'' ורגילים. אין להסתפק בראיה רגעית ושטחית, אלא יש לבחון כל דבר במבט עמוק, בהתבוננות ארוכת טווח, ובהסתכלות פנימית ויסודית.  

 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]