טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אמר רבי שמעון בן לקיש: אצוותא דדיקלא ובמרור מרירתא – לפה גדול
"גמרא. חזרת חסא. עולשין הינדבי. תמכא, אמר רבה בר בר חנה: תמכתא שמה. חרחבינא, אמר רבי שמעון בן לקיש: אצוותא דדיקלא. ובמרור מרירתא ... רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מהדר אמרירתא. אמר ליה: מאי דעתיך דמרירין טפי, והא חזרת תנן, ותנא דבי שמואל חזרת, ואמר רבי אושעיא: מצוה בחזרת, ואמר רבא: מאי חזרת חסא. מאי חסא? דחס רחמנא עילוון" (פסחים, לט ע"א).
פירוש: גמרא. תחילה מזהים את שמות הצמחים. חזרת היא חסא. עולשין הם הקרויים הינדבי. תמכא, אמר רבה בר בר חנה: בארמית תמכתא שמה. חרחבינא, אמר ר' שמעון בן לקיש: זוהי אצוותא דדיקלא (צמח המטפס מסביב לדקל). ובמרור הוא הצמח הקרוי מרירתא ... רבינא אשכחיה [מצא] את רב אחא בריה [בנו] של רבא דהוה מהדר אמרירתא [שהיה מחזר על מרור] לצאת דווקא בו חובת מרור. אמר ליה [לו]: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה מחזר אחריה? משום דמרירין טפי [שהם מרים ביותר], והא [והרי] חזרת תנן [שנינו] ראשונה במשנה, משמע שהיא ראשונה במעלה. וכן תנא דבי [שנה חכם בית מדרשו] של שמואל: חזרת בראשונה, ואמר ר' אושעיא: מצוה יתרה בחזרת לצאת בה חובת מרור. ואמר רבא: מאי [מה היא] חזרת חסא. מאי [מה היא] חסא, כלומר מה משמעות שם זה לענין פסח? שחס רחמנא עילוון [הקדוש ברוך הוא עלינו] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: לפה גדולה שם באנגלית: Greater Burdock שם מדעי: Arctium lappa
שם נרדף במקורות: מרירתא
הנושא המרכזי: מהי "מרירתא?
זהותה של ה"מרירתא" (מררייתא) מעורפלת ובין המפרשים ניתן למצוא הצעות שונות. ביטוי בולט לעירפול ניתן למצוא בדבריו של "ערוך השולחן" (או"ח, סי' תע"ג): "ומרור פירשו בגמ' מרירתא ורש"י [ד"ה מררייתא] פי' בלע"ז ולא ידענו פתרונו ובערוך לא מצאתיו והרע"ב פי' מין כוסברתא והוא מר ביותר ולא ידענו מה זה וגם בערוך לא מצאתי כוסברתא". ברש"י אנו מוצאים שני לעזים שלדבריו הם שמות נרדפים: "מררייתא - אמירפויי"ל והיא פופר"ץ". בהמשך הסוגיה כתב "אמררייתא – פופר"ץ" בלבד. לדברי ד"ר מ. קטן(1) ברוב כתבי היד (מלבד אחד) אנו מוצאים שרש"י לא חזר באזכור השני גם על הלעז "אמירפוי"ל". ייתכן, אם כן, שהגרסה הנכונה בדברי רש"י היא הגרסה באזכור השני של "מררייתא" ואילו באזכור הראשון חל שיבוש משום שקשה לקבל שלצמח אחד ייחס רש"י שני לעזים המזוהים כצמחים שונים מאד זה מזה.
ייתכן שהקושי גדול אף יותר מפני שבמסכת חולין (נט ע"א) מופיע בפירוש רש"י לעז נוסף ל"מרירתא": "עיקרא דמרירתא - שורש של תור"א". מתרגם ד"ר קטן: tore = אקוניטון, חונק-הזאב (צמח ארסי). לפחות לדעת התוס' (חולין, שם) במסכתות פסחים וחולין מדובר בצמח זהה: "עיקרא דמרירתא - פ"ה תור"א בלע"ז ובפרק כל שעה (פסחים דף לט.) פירש אמרופיי"ל [וע"ע תוס' סוכה יג. ד"ה מרריתא]. בגמרא בחולין (נח ע"ב) אנו מוצאים זהות בין "עיקרא דמרירתא" ו"תיעה": "מאי תיעה? אמר רב יהודה: עיקרא דמרירתא". מכאן שהצעות הזיהוי של "תיעה" מרחיבות גם את מגוון אפשרויות הזיהוי של "מרירתא" וכן להיפך. במסכת סוכה (יג ע"א) מופיע ברש"י פירוש נוסף ל"מרירתא": "מרריתא דאגמא - חזרת של אגם".
ד"ר קטן ניתח את השם "אמירפויי"ל" (Amerfoil) על פי הצרפתית העתיקה כמורכב משתי מילים: "מר" ו"עלה" כלומר "עלה מר". הוא הציע שלושה עשבים ריחניים שונים: דקורית, פעפועין וקקולי. את הלעז השני "פופר"ץ" (forferez) תירגם "טלופח, טלף החמור (מין עשב)". לא הצלחתי להבין כיצד תתכן זהות בין שלושת המינים הנקראים אמירפויי"ל, בינם לבין עצמם ובינם למין "פופר"ץ", זהות שחייבת להתקיים על פי דברי רש"י. על זהות ה"פעפועין" וה"קקולי" כתבתי במאמר "מערבין בפעפועין ובחלגלוגות".
במדור "לעזי רש"י" (למשל בש"ס נהרדעא) מובא תרגום אחד ללעז "אמירפויי"ל" והוא "דקורית". זיהוי זה הוא אחד מתוך השלושה שציין ד"ר קטן. דקורית מזוהה עם הצמח "לפה גדולה" (תמונות 1-2). הצמח נכלל במשפחת המורכבים ומגדלים אותו בגינות עבור השורש. התפוצה הטבעית של הלפה היא באזורים הממוזגים של העולם הישן מסקנדינביה עד לאגן הים התיכון, האיים הבריטיים, רוסיה, המזרח התיכון, הודו, סין ויפן. הלפה הפכה לצמח פולש בעיקר בקרקעות מופרעות עשירות בחנקן. הלפה הגדולה היא צמח דו-שנתי, מגיע עד גובה 3 מ', ובעל עלים גדולים מסורגים בצורת לב. שורש הלפה הפך להיות פופולרי במטבחי ארצות שונות בזכות טעמו החריף. שורשי לפה מיובשים נמצאים בשימוש ברפואה העממית כחומר משתן, מעורר הזעה ומטהר דם. היא משמשת כמרכיב בתה בטפול אלטרנטיבי בכמה מחלות סרטן.
 |
|
 |
|
תמונה 1. לפה גדולה מקור |
|
תמונה 2. לפה גדולה - עלה צילם: Nwbeeson |
השם פופר"ץ בצרפתית עתיקה מזוהה עם הצמח בעל השם העממי טוסילגו או "טלף החמור" (Tussilago farfara) (תמונות 3-4). הטוסילגו הוא צמח ממשפחת המורכבים שתפוצתו הטבעית מקיפה את אירופה וחלקים ממערב ומרכז אסיה. טוסילגו הוא צמח עשבוני רב-שנתי הנמצא לעיתים קרובות במושבות של עשרות פרטים. מקור השם הלטיני הוא במילים tussis שמשמעותה "שיעול" ו – ago שמשמעותה "להשליך". הצמח שימש ברפואה העממית כתרופה לשיעול אך התברר לכאורה שהוא מכיל אלקלואידים העלולים לגרום לפגיעה בכבד ואף למוות דבר שגרם לממשלת גרמניה לאסור את הפצתו. חסידי השימוש בצמח טענו שהנזקים נגרמו כתוצאה מהחלפת הצמח בצמח רעיל דומה. סופו של הויכוח היה בפיתוח זן טוסילגו ללא אלקלואידים.
אמירפויי"ל = לענה
עד עתה הבאתי את תרגומו של ד"ר קטן ללעזים שהביא רש"י אך ייתכן שפירוש הלעז אמירפויי"ל איננו דקורית אלא לענה כפי שניתן ללמוד מדברי הראבי"ה (חלק ב', פסחים, סי' תע"ג): "חרחבינא אינבא דדיקלא, מרור מררייתא אמירפול בלע"ז, ובלשון אשכנז ווירמוט"א". באופן דומה פירש גם "אליה רבה" (סי' תע"ג י"ב):
"שהוא לענה וכו'. פירוש ווערמו"ט (מהרי"ל שם אות לד). והברטנורה [שם פ"ו מ"ו] פירש מין כוסברתא מר ביותר. ור"ד אבודרהם [עמוד ריח] כתב חזרת של יער שהיא מרה. ורש"י [פסחים לט ע"א ד"ה מררייתא] פירש אמרפניי"ל פופר"ץ. וראב"ן [פסחים ד"ה וירקות] כתב יירמור"א בלשון אשכנז".
על פי שני פוסקים אלו פירוש הלעז "אמירפויי"ל" בלשון אשכנז (גרמנית) הוא ווערמו"ט כלומר לענה. בימינו ורמוט (Vermouth) הוא יין לבן מחוזק ומתובל שם שמקורו בלענה (Wormwood) נותנת הטעם העיקרי של המשקה בעבר. המילה Wermut בגרמנית מודרנית משמעה גם לענה וגם ורמוט (על הלענה קראו במאמר "כמונא כרוייא וניניא ואגדנא").
"מרירתא" = "אקוניטון"
להרחבה ראו במאמר "הלעיטה תיעה, חלתית ופלפלין, אכלה סם המות כשרה" (תמונות 5-6).
השם "מרירתא" מוזכר גם בגמרא בסוכה (יג ע"א): "... ואמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הני מרריתא דאגמא אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח". אמנם נראה שמדובר בצמח שונה מ"מרריתא" בלי שם לווי אך לדעת רבא התוספת "אגמא" נועדה רק לציין את מקום גידולה אך מדובר באותה "מרירתא": "רבא אמר: הני מרריתא סתמא שמייהו, והאי דקרי להו מרריתא דאגמא משום דמשתכח באגמא"(2). מפרש רש"י: "מרריתא דאגמא - חזרת של אגם". תוספות דוחה את פירוש רש"י:
"מרריתא דאגמא - פי' בקונטרס חזרת של אגם ואין משמע כן בפרק כל שעה (פסחים דף לט.) דאמרינן: רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מחזר אמרריתא, אמר ליה: מאי דעתיך אי משום דמרירי טפי והאנן תנן חזרת, אלמא אין זה חזרת אלא מין אחר הוא ששמו מרריתא. ויש ממנו שמגדל באגם ושורש שלו נקרא תיעה בפרק אלו טרפות (חולין דף נט. ושם) מאי תיעה עיקרא דמרריתא".
(1) ב"אוצר לעזי רש"י"
(2) פירוש: רבא אמר הסבר אחר: הני [אלו המינים] "מרריתא" סתמא שמייהו ["מרור" סתם שמם] שאינם כלל מין בפני עצמו והאי דקרי להו "מרריתא דאגמא" [וזה שקורים להם "מרור האגם" משום דמשתכח באגמא [שהוא נמצא באגם] ואין זה שם מין לעצמו, ואין מקום לאוסרו.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
