גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רמ"ט מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף נג ע"ב
בגדר חובת הצפרדעים להיכנס לתוך תנורי המצריים
עוד זו דרש תודוס איש רומי, מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו (שמות ז, כח) "ועלו ובאו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך" וכו', אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה (נג, ב).
דבר בעתו לעסוק בענין שבפרשת השבוע. בספר 'מושב זקנים' לבעלי התוס' עה"ת נתקשו בעיקר הק"ו - שאמרו "ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם" וכו' - הלא מאמר הקב"ה היה: "ועלו ובאו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך", דהיינו שנצטוו מה' להיכנס אל התנורים, ובכן שפיר נצטוו על קדושת השם. וכתבו ליישב: "מכל מקום הצפרדעים לא שמעו ציווי מפי הגבורה, אלא משה אמר להם מפי הגבורה, ואפילו הכי מסרו עצמן...". ולכאורה תירוצם אינו מובן, שהרי גם 'אנו שמצווין על קדושת השם', לא שמענו כן מפי הגבורה כביכול, כי אם מפי משה.
ה'יפה תואר' על המדרש (שמ"ר י, ב) ג"כ הקשה כנ"ל, ומיישב שאין הכוונה כאן שלא נצטוו עתה על קדושת השם, אלא "שלמדו מצפרדעים, שעם שאין דרך להתקדש ה' על ידן, ואין להן חיוב בזה, רצה המקום שיכנסו וישרפו, כדי שיתקדש שמו, האנשים שמצווין בכמה מקומות על קידוש שמו, ודרך להתקדש על ידם, עאכו"כ שירצה ה' שישרפו על קדוש ה'..." עכ"ל.
בספר 'לוית חן' (בפרשתנו) מיישב על פי מש"כ ב'שמנה פרקים להרמב"ם' (פ"ח): "והנה נשאר עלינו לבאר דבר אחד מזה הענין, והוא שיש מפסוקים יחשבו בהם בני אדם, שהשי"ת יגזור במרי ושהשי"ת יכריח עליו... וצריכים אנו לבארם, כי הרבה מבני אדם התבלבלו בהם, ומזה מה שנאמר לאברהם (בראשית טו, יג): 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה', אמרו, הלא תראה שגזר על המצרים שיחמסו זרע אברהם ולמה ענשם, והלא בהכרח בגזרת השי"ת השתעבדו בהם כמו שנגזר עליהם, והתשובה לאלו, שזה הענין דומה כאילו אמר השי"ת שהנולדים לעתיד יהיה מהם מורד ועובד, חסיד ורע... ולא מפני זה המאמר התחייב פלוני הרע להיות רע על כל פנים, ולא פלוני הצדיק להיות צדיק עכ"פ, אבל כל מי שיהיה מהם רע יהיה בבחירתו, ואילו היה רוצה להיות צדיק היה יכול, ואין מונע לו. וכן כל צדיק וצדיק אילו היה רוצה להיות רע לא היה מונע לו מזה, כי הדברים שאמר הקב"ה לא אמרם על איש ידוע, עד שיאמר כבר נגזר עליו, ואמנם באו הדברים בכלל, ונשאר כל איש ואיש בבחירתו בעיקר יצירתו. וכן כל איש ואיש מן המצרים אשר חמסו והונו אותם היה בבחירתו שלא יחמסם אילו היה רוצה, כי לא נגזר על האיש בפרט שיחמסם" (וכן כתב ב'יד החזקה' הל' תשובה פ"ו ה"ה).
ועל כך כותב: "אם כן הכי נמי, הא לא גזר הקב"ה שיכנסו לתוך תנור האש כי אם על קצתם, ולא פירש מי ומי ההולכים לתנור אש, וכל אחת היתה יכולה להציל את נפשה מגזירה זו ולומר שחבירה יקיימוה בידה, ואם כן בבחירתם ברצונם ולא בהכרח גזירה מסרו את עצמן לתנור אש, לכן שפיר אמר 'מה צפרדעים שאינן מצווים על קדושת השם', דאף דהוא צוה אל הכלל, שקצתם מהם ירדו לתנור, מ"מ לא היה בזה הכרח אל הפרט לכל אחת מהם, ואעפ"כ מסרו עצמן לתנור אש על קדושת השם, 'אנו שמצוין על קדושת השם על אחת כמה וכמה'" (תי' זה מובא גם ב'בני יששכר' מאמרים לחודש ניסן מאמר י אות ה; מהרי"ל דיסקין עה"ת פרשתנו ועעו"ש בשם ה'שאגת אריה' זצ"ל).
אמנם, יסוד זה במחלוקת שנוי, דהנה הראב"ד (שם בהל' תשובה) חולק על הרמב"ם וסובר, שגם כשיש ציווי על הכלל, נחשב כמי שהציווי הוא על פרט ופרט, וכן נחלק עליו הרמב"ן בפרשת לך לך (טו, יד), וז"ל: "ולא נתכנו דבריו אצלי, שאפילו גזר שאחד מכל האומות יריע להם בכך וכך, וקדם זה ועשה גזרתו של הקב"ה זכה בדבר מצוה, ומה טעם בדבריו, כאשר יצוה המלך שיעשו בני מדינה פלונית מעשה מן המעשים, המתרשל ומטיל הדבר על האחרים חומס וחוטא נפשו, והעושה יפיק רצון ממנו". ולפי זה לא שייך כ"כ ליישב, שלא היה ציווי על הצפרדעים בפרטות, והיה כל אחד יכול לתלות המצוה בחבירו, כי סוף סוף ישנו ציווי בכללות, ומבין כולם יש חובה שיכנסו צפרדעים בתנורים, ואם היתה כל אחת ואחת אומרת לחברתה שתיכנס לתנור, איך היה מתקיים פקודת השי"ת "ובתנוריך ובמשארותיך".
בענין השוואת הדברים בנידון למחלוקת האמורה אודות עונשם של המצרים, יש לציין לדברי ה'אור שמח' (הל' תשובה פ"ד ה"ד) - בהאריכו לדבר בשיטת הרמב"ם - שכתב: "וכן מוכרח לפרש בפסחים, גבי ומה צפרדעים שלא נצטוו על קדוש השם כתיב ועלו בך ובמשארותיך, שתמוה הלא נצטוו, וצריך לומר, דכמו סברת רבינו שהיה יכול להתקיים בצפרדע אחר, לא במי שעלה בתנור" (וציין שם לדברי ה'לוית חן').
מאידך, בספרו 'משך חכמה' עה"ת העלה הבנה אחרת בכל האמור, וז"ל (בראשית טו, יג): "ועבדום וענו אותם וכו' - הרמב"ן האריך על דברי הרמב"ם, שלא נראו דבריו בעיניו, שאם עשה אחר קיום מצות השי"ת הלא הוא זריז ונשכר, ויפה אמר - אילו אמר הכתוב בלשון צווי שיעבדו בם הגוים, אבל כאן אמר דרך ספור 'ועבדום וענו אותם', ולכן נענשו, שמן הדין אין רשאי בני נח דהוזהרו על הדינים... ואשכחן דוגמתו דהאומר 'כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום' מועיל לענין תרומה, ואלו 'כל התורם אינו מפסיד' לא מועיל לרבינו נסים בנדרים ל"ו, עי"ש דבאומר 'כל הזן אינו מפסיד', לא מחוייב לשלם לו ולאו שליחותיה עביד יעו"ש... הכא כיון שנאמר בלשון ספור לא בלשון צווי לא היו רשאים לעבור דיני ז' מצות ופשוט", והיינו, שמאמר הקב"ה: 'ועבדום וענו אותם' - לא היה ציווי כלל, ולכן שפיר נענשו. וממשיך וכותב: "וזה מכוון הגמ' 'צפרדעים שלא נצטוו על קידוש שם דכתיב ועלו ובאו בביתך וכו' ובתנוריך' - דרך ספור לא בלשון צווי" מאת ה', ובכי האי גוונא אין חובה לקיים את הדברים, ושפיר אמרו 'שלא נצטוו על קדושת השם' (עי' 'פנים יפות' בפרשתנו; מהרי"ל דיסקין שם).
