מהו הרמז ב"תפוס לשון אחרון"?
הרב דב קדרון
פסחים ס ע"א
בגמרא מובאת מחלוקת התנאים בקשר למי שאמר שני דברים הסותרים זה את זה, האם הדיבור הראשון הוא העיקר ("תפוס לשון ראשון"), או הדיבור האחרון ("בגמר דבריו אדם נתפס").
במסכת עירובין (נג,ב) מספר רבי יהושע בן חנניה: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין, חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי קצרה? - אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה!".
מבאר שם המהרש"א שאף רבי יהושע הבין מדברי התינוק את ההבדל בין שתי הדרכים, אלא שהוא "תפס לשון ראשון" וחשב שהדרך שהיא "קצרה וארוכה" היא זו שמובילה לעיר מהר יותר מאשר הדרך שהיא "ארוכה וקצרה", והתינוק השיב לו שהיה צריך לתפוס "לשון אחרון" וללכת בדרך שהיא ארוכה וקצרה.
רבנו החיד"א (חדרי בטן דרוש לפרשת קרח) מסביר ששתי הדרכים רומזות לשתי אפשרויות בעבודת ה'. הדרך הנראית קצרה, שאינו טורח בעבודת ה' בחייו, נהפכת להיות ארוכה, כי במותו אינו יכול ליכנס למקומו וצריך לחזור לעולם הזה בגלגול, ואילו הדרך הארוכה והקשה, שבה אדם טורח ועמל, היא בסופו של דבר קצרה, שתביאהו לחיי העולם הבא. ולפי פירוש זה רמז התינוק לרבי יהושע בן חנניה שצריך לראות את התכלית, שהיא "לשון אחרון", כלומר מהי התוצאה של ההליכה בכל דרך, ולא להחליט באיזו דרך ללכת לפי הרושם הראשוני.
