גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רנ"א מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף סו ע"ב

למה לא למדו בני בתירא שקרבן פסח דוחה שבת מפסח שהיה במדבר

תנו רבנן, הלכה זו נתעלמה מבני בתירא, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו, כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו להם, אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו וכו' (סו, ב).

וכבר תמהו רבים, איך יתכן שנתעלמה מהם הלכה זו, הלא בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים חל ערב פסח להיות בשבת, כמו שאמרו ז"ל (שבת פז, ב): "'ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן' (שמות מ, יז), תנא, אותו יום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה" וכו', ונמצא שר"ח ניסן חל באותה השנה ביום ראשון למעשה בראשית, ויום ט"ו היה גם כן ביום ראשון בשבוע, ויום י"ד שבו שהוא ערב פסח חל להיות ביום השבת, ונצטוו אז בהקרבת הפסח, כדכתיב (במדבר ט, א-ג): "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים וגו'. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אותו" וגו'.

בספר 'אור חדש' כתב לתרץ, על פי מה שמבואר בתוס' (קידושין לז, ב ד"ה הואיל), שלפי דעת רבי ישמעאל (שם) "שכל מקום שנאמר ביאה ומושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה", לא נתחייבו בפסח כל ארבעים שנה במדבר, כי בפסח כתיב ביאה, ופסח שעשו בשנה השנית לצאתם ממצרים, וכן בפסח שעשו בימי יהושע קודם חלוקת הארץ, היה על פי הדיבור באותה שנה בלבד (ועי"ש שיטה נוספת שגם לדעת רבי ישמעאל לא היתה חובת קרבן פסח תלויה בביאתם לארץ), ואם יסברו בני בתירא כשיטה זו שלא נתחייבו בקרבן פסח כי אם לאותה שנה בלבד על פי הדיבור, שפיר לא היו יכולים ללמוד מאותה שנה, כי 'על פי הדיבור שאני' (עי' חולין ה, ב).

כעין זה כתב ה'משך חכמה' (פר' בהעלותך בפסוק למה נגרע) גם לשיטה הנזכרת בתוס', שגם לדעת רבי ישמעאל לא היתה חובת הפסח תלויה בירושה וישיבה, אכן, התוס' כתבו שם: "וא"ת, אם כן למה לא עשו כי אם פסח אחד, וי"ל לפי שהיו רובם ערלים, וכתיב (שמות יב, מח) 'כל ערל לא יאכל בו'", ולפי זה מה שאכן עשו קרבן פסח בשנה השנית היה על פי הדיבור, שיתחייבו בפסח גם בהיותם ערלים, ונמצא שהוראת שעה היתה שתדחה פסח את המילה, ויעשו פסח כשהן ערלים, א"כ אם היא דוחה את המילה שהיא גדולה מן השבת, כ"ש שהיא דוחה את השבת שהיא נדחית מפני המילה', ולא מצי למיפשט לשאר הפסחים שאינם דוחים את המילה, ושמא גם אינו דוחה את השבת (עי' שו"ת 'התעוררות תשובה' ח"א סי' צד).

עוד מצינו לה'חתם סופר' שכתב ליישב, וכ"כ הרה"ק ר' גרשון העניך מראדזין זצ"ל בספר 'סוד ישרים' (מאמרים לשבה"ג שחל בער"פ, ענין י), דיתכן שבני בתירא סבירא להו כרבי נתן (פסחים עח, ב) "שכל ישראל יוצאין בפסח אחד", ולפי דבריו אכילת הפסח לא מעכבא, שאין בו כזית לכל אחד ואחד, והנה קרבן פסח כאשר כל יחיד מביאו - דין קרבן יחיד יש לו, אכן, לפי רבי נתן - כשכל ישראל יוצאין בפסח אחד יתכן שיש לו דין קרבן ציבור, ועל כן נסתפקו בני בתירא - כי יתכן שבשנה השנית שער"פ חל להיות בשבת היו יוצאין כל ישראל בפסח אחד, והיה לו דין קרבן ציבור, ולכן היה דוחה את השבת - כמו קרבן תמיד שדוחה את השבת, ונסתפקו אם גם קרבן פסח של כל יחיד ויחיד דוחה את השבת, והלכה זו נתעלמה מהם.

לעומתם העיר הגאון בעל ה'כלי חמדה' זצ"ל (בהערותיו שנדפסו בסו"ס 'עצי זית' לחתנו הג"ר יצחק יוסף זילברברג ז"ל אב"ד קרוסנושילץ, ח"ב, אות ב): "ותמוה מאוד, איך אפשר לומר כן, א"כ למה שאלו הטמאים לנפש אדם 'למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו', כיון דגם הטהורים לא הקריבו אלא קרבן ציבור שאינו נאכל, אף גם הטמאים היו בכלל כמו כל קרבן ציבור, דכולם מקיימים המצוה, דקרבן תמיד ומוסף אף שהם טמאים, ועל כרחך שהקריבו כל ישראל פסחיהן כמו בחול, ועל זה שאלו 'למה נגרע'... הכלל דפשטי המקראות מבוארין להדיא דעשו ישראל פסחיהן במדבר כמצות קרבן פסח, ועל זה שאלו 'למה נגרע', ודברי הגאון ז"ל אין להם מובן כלל".

בעקבות היסוד האמור - שיש לחלק בדחיית קרבן שבת בין קרבן ציבור וקרבן יחיד - כתוב בשו"ת 'באר יצחק' (או"ח סי' יד ענף ב), ובדרך שונה קצת, בהקדם מה שמבואר בתוס' ביומא (נא, א) שהיה מקום לחלק בדין דחיית קרבן פסח בשבת בין כשבא ביחידי, כגון כשרוב הציבור טמא, ומיעוטם עושה את הפסח, לבין כשבא בציבור - כשכל ישראל עושין את הפסח, ודבריהם הם גם למ"ד שאין כל ישראל יוצאין יד"ח בפסח אחד, כי יתכן שרק כשכל ישראל מביאין את הפסח דוחה את השבת, דומיא דקרבן תמיד שהוא קרבן של כלל ישראל, ולפי זה גם כשכל ישראל עושין את הפסח - חבורות חבורות לבד, יש לו דין של קרבן ציבור, ולאמיתו של דבר העלו בתוס' (שם), שגם כאשר הפסח בא ביחידי דוחה את השבת (עי"ש במקור הדברים).

ולפי זה כתב ה'באר יצחק', שבזה נסתפקו בני בתירא, כי הם היו בבית שני, שלא היו שם כי אם שני שבטים, יהודה ובנימין (עי' רש"י גיטין לו, א ד"ה בשביעית ובתוס' שם ד"ה בזה"ז), וכן איתא במס' כתובות (כה, א) "וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק" (וע"ש רש"י ע"ב ד"ה לאו: "דרובן נשארו בבבל"), ולכן כיון שרובם נשארו בבבל, שפיר דנו האם דין קרבן פסח כקרבן ציבור לדחות את השבת, ואין ללמוד מן השנה השנית בהיות בני ישראל במדבר, שהיו כלל ישראל ביחד, ורק מיעוט הטמאים לא עשו את הפסח, ושפיר דין הפסח כקרבן ציבור ודוחה את השבת, ולא ניתן לדמות קרבן פסח בבית שני - כשלא היו שמה רוב כלל ישראל, וזהו שנתעלמה מהם הלכה זו.