השמטה נוצרית / יעקב מאיר

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

השבוע אנו מגיעים לאחת מ'השמטות הצנזור' המפורסמות ביותר בש"ס. המשנה בדף מג. מתארת את גורלו של היוצא ליסקל – 'וכרוז יוצא לפניו "איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלונית עדיו. כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו"'. על המילים 'וכרוז יוצא לפניו' אומרת הגמרא 'לפניו אין, מעיקרא לא', מדובר על כרוז שיוצא דווקא לפני הנידון ולא על כרוז שיוצא מראש. רש"י מדייק עוד יותר 'לפניו אין – דמשמע בהליכתו. מעיקרא לא – ארבעים יום קודם'. על הכרוז לצעוד לפני הנידון בזמן הליכתו ולא ארבעים יום קודם ליום הסקילה.

מדוע מציין רש"י דווקא ארבעים יום בתור אפשרות פסולה? אין על כך תשובה בגמרתנו. המימרא הבאה שבגמרא היא דרשה נטולת הקשר של ר' יהושע בן לוי על זביחת היצר. מבנה הסוגיא רופף ונראה שמשהו מסתתר כאן.

ואכן, אם נחזור אל הדפוס הראשון של מסכת סנהדרין, דפוס שונצינו משנת רנ"ח (1498) נמצא בו חידושים מפליגים. באותם ימים של ראשית הדפוס עוד לא היה צנזור מטעם השלטון ממונה על בתי הדפוס של היהודים, המסכתות הראשונות הודפסו בסתר, ללא ידיעת הגויים ועל כן מופיעים בהן קטעים שהמדפיס (הנוצרי גם כן) דניאל בומברגי, האחראי על מהדורת המופת 'דפוס ויניצאה תר"פ' (1520), שכבר סבל מעולו של הצנזור, נאלץ להשמיטם.

אחרי ה'לפניו אין, מעיקרא לא' שנמצא לפנינו בגמרא נמצא בדפוס שונצינו את הברייתא הבאה (בסוגריים מרובעים מילים 'מסוכנות' שהשמיט המדפיס בשונצינו, והן מושלמות על פי כתבי יד) 'והתניא בערב הפסח תלאוהו לישו [הנוצרי] והכרוז יוצא לפניו ארבעים יום: [ישו הנוצרי] יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל, כל מי שידע לו זכות יבא וילמד עליו. ולא מצאו לו זכות ותלאוהו בערב פסח...'

הברייתא שעוררה את זעמו של הצנזור איננה אלא קושיא על הגמרא האומרת שעל הכרוז לצאת דווקא לפניו ולא 'מעיקרא' - כלומר לא מראש. על ישו אכן יצא כרוז ארבעים יום מראש וכעת מובן פירושו של רש"י 'מעיקרא לא - ארבעים יום קודם'. רש"י מדריך אותנו בנתיבי הסוגיא, הוא מקדים ומסביר שה'מעיקרא' היא דווקא ארבעים יום קודם להוצאה לסקילה, כדי שכאשר נגיע אל הברייתא נבין שהיא מציפה קושיה על הגמרא שלנו. כאשר הושמטה הברייתא נמצא פירושו של רש"י עקר ורק תלישותו היוותה עדות לכך שפעם היה כאן המשך לסוגיא ועתה הוא נעלם.

הסוגיה בדפוס שונצינו פותרת את הקושיה וממשיכה אל מדרש מצחיק על נסיונם של חמשת תלמידיו של ישו הנוצרי להיחלץ מדין המוות. מדרש זה מסתיים בשיחה שבין התלמיד האחרון הקרוי 'תודה' לבין הבית דין. 'תודה' אומר להם 'תודה יהרג? הכתיב "מזמור לתודה", אמרו לו: אין, תודה יהרג, דכתיב "זובח תודה יכבדנני"'. כך בא הקץ על תלמידיו של ישו הנוצרי ועל השמטת הצנזור.

עתה מובן ההקשר למימרה של ר' יהושע בן לוי הבאה, במקורה, מיד אחרי סיפורו של תודה – 'זובח תודה יכבדנני'- 'אמר ר' יהושע בן לוי: כל הזובח את יצרו ומתוודה עליו וכו''. יפה עשו מדפיסי הגמרא מהדורת 'עוז והדר', מהדירי 'שטיינזלץ' ומהדירי 'הלכה ברורה בירור הלכה' שהחזירו את ההשמטה למקומה והחזירו לסוגיה את פניה הראשונות והטבעיות.