כמה תרופת מצה צריך לקחת? / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
פסחים קכ ע"א
תניא כוותיה דרבא: ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך, מה שביעי רשות - אף ששת ימים רשות.
אם אכילת מצה מסמלת את הענווה, ואכילת חמץ מסמלת את הטפיחה והגאווה שבאה בעקבותיה, אז למה לא לאכול מצה כל השנה כולה. מה אנחנו רוצים להיות גאוותנים?
תשובה מעניינת לשאלה זו כותב רבי קלונימוס קלמן בספרו מאור ושמש (ויקרא, הפטרת יום ראשון של פסח) ששואל על דברי הגמרא הללו שאלה בסיסית. הרי הפסוק עצמו אומר דבר פשוט: "ששת ימים תאכל מצות", אז למה להוציא את הדברים מפשט הפסוקים וללמוד אותם כך שאכילת מצה כל שבעה היא רשות?
את התשובה לשאלה זו הוא מסביר על ידי משל מתרופה. יש לעיתים שיגיע אדם והרופא יאמר לו שעליו לקחת תרופה מסוימת למשך תקופה של כמה ימים, וייתכן שאחריו יכנס אדם אחר עם אותה הבעיה, וגם לו יאמר הרופא לקחת את התרופה הזו, אבל רק ליום אחד.
מה ההבדל ביניהם?
אומר המאור ושמש, ההבדל הוא בחומרת המחלה. אותו אחד שנצרך לתרופה רק ליום אחד, איננו סובל מהמחלה בצורה קשה כמו אותו אחד שנצרך לקחת את התרופה במשך כמה ימים.
אותו הדבר, הוא מסביר, היא סגולת המצה, שטבעה להביא את האדם לכדי ענווה ומחשבות על ענווה.
זוהי תרופה, שאמורה להספיק להחזיק אותנו במשך כל השנה כולה, כאשר אנחנו צריכים להתמודד עם העולם כמו שהוא, אבל יש כאלו שהתרופה נצרכת להם למשך כל ימי הפסח, כדי שהיא תוכל להשפיע הלאה לשנה הבאה, ויש כאלו שצריכים אותה רק למשך יום אחד.
כדי להדגיש את זה אומרת הגמרא, כי החובה הבסיסית לכל אדם מסתכמת באכילת המצה ליום אחד, אולם ישנם כאלו שרופא הנשמות ירשום להם שבעה ימי אכילת מצה לטיפול בבעיית הגאווה שלהם.
אז למה לא אוכלים מצה כל השנה כולה? כי היא התרופה שעוזרת לנו להתמודד עם החמץ שלנו במשך כל השנה, ואם נדע לקחת את התרופה במינון הנכון ובזמן הנכון, נוכל בעז"ה גם להצליח לשמר את זה במהלך השנה.
