יצר האכילה / רפי זברגר

פסחים קח ע''א

הקדמה

הגמרא דנה לגבי דין המשנה שאין לאכול בערב פסח סמוך למנחה. יש אומרים כי מדובר במנחה גדולה, והחשש הוא שמא יאריך בסעודתו ולא יקריב את קרבן הפסח. ויש אומרים כי מדובר במנחה קטנה, והחשש הוא שמא לא יאכל את המצה לתיאבון, אלא מתוך אכילה גסה ( אכילה מתוך שובע).
בדף הקודם הגענו למסקנה שהמשנה מתכוונת למנחה קטנה, למרות זאת מנסה הגמרא להוכיח כי מדובר על מנחה גדולה מתוך הנהגתו של רב ששת. במאמר זה נדון על הנהגה זו של רב ששת, והתובנות של הגמרא בהווא אמינא ובמסקנה.
 

הנושא

רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא.
רב ששת התענה בכל ערב פסח כל היום כולו. יש המסבירים כי רב ששת לא התענה ממש, אלא לא קבע סעודה בערב חג. מנסה הגמרא להוכיח את סברתו של רב ששת:
נימא קא סבר רב ששת סמוך למנחה גדולה תנן, ומשום פסחא הוא, דילמא מימשך ואתי לאימנועי מלמעבד פיסחא הוא. וסבר לה כי הא דאמר רבי אושעיא אמר רבי אלעזר: מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר לשמו, ומצפרא זמן פסחא הוא, דכולי יומא חזי לפסחא, דסבר בין הערבים - בין ערב דאתמול לערב דהאידנא.
הגמרא מנסה לטעון כי רב ששת הסתמך בהנהגתו זו על מספר הלכות/הנחות יסוד אשר פסק לאורם:
1. הסבר במשנתנו על איסור אכילה בערב פסח, כי מדובר ממנחה גדולה בצהרי היום. והסיבה לאיסור זה מחשש שמא ישכח להקריב קרבן פסח, כאמור בהקדמה.
2. זמן קרבן פסח בדיעבד יכול להיות מבקר של יום י''ד בניסן, במשך כל היום. לדעה זו יש להסביר את הזמן המוגדר בתורה להקרבת פסח ''בין הערביים'' – בין סוף "הערב של אתמול" (המתחיל במוצאי י''ג בניסן, ומסתיים בעלות השחר של י''ד בניסן) לערב של יום י''ד בניסן (שקיעת החמה של י''ד בניסן).
גם רב ששת יודה כי לכתחילה יש להקריב את הקרבן רק מצהרי יום י''ד, עת מתחיל איסור חמץ מן התורה.
3. לאור הנחה שנייה לעיל, הוא כנראה סובר כמו בן בתירא במסכת זבחים, הפוסל קרבן פסח אשר נשחט שלא לשמו בערב פסח בשעות הבקר. כדי להסביר דין זה נקדים מספר הקדמות:
a. כל הקרבנות ששוחטים שלא לשמן (שלא לשם הקרבן) אינם נפסלים, אך ''לא עולים לבעלים לשם חובה''. כלומר הקרבן נשחט ומוקרב על המזבח כמו קרבן שלמים, אך אינו פוטר את הבעלים מלהביא קרבן שהם ביקשו להקריב.
b. יש שני יוצאים מן הכלל: קרבן פסח וקרבן חטאת. שני קרבנות אלו אשר נשחטו שלא לשמן נפסלים ואינם מוקרבים על המזבח.
c. קרבן פסח אשר נשחט "שלא בזמנו" אינו נפסל כאמור בסעיף הקודם, אלא הופך להיות קרבן שלמים.
לאור הקדמות אלו, אנו מבינים את ההלכה השלישית, כי רב ששת סובר כמו בן בתירא, שקרבן פסח הנשחט בשעות
הבקר נפסל, כיוון שזה זמנו של פסח (סעיף 2 לעיל) ומכיוון שכך, אם הוא נקרב שלא לשמו – נפסל.
- אמרי: לא, שאני רב ששת דאיסתניס הוה, דאי טעים בצפרא מידי - לאורתא לא הוה מהני ליה מיכלא.
הגמרא ''אינה מעוניינת'' לקבל הנחות אלו, ובעיקר את ההלכה הראשונה לעיל, שכוונת המשנה היא למנחה גדולה (שהרי הגענו למסקנה בדף הקודם כי המשנה מדברת על מנחה קטנה), ומסבירה את הנהגתו של רב ששת מתוך ''סיבה אישית'' – רב ששת היה אסטניס והיה מתקשה לאכול הרבה. לכן, אם היה אוכל אפילו בשעות הבקר, הרי שהיה עדיין שבע בערב, ואז אכילת מצה שלו הייתה ''אכילה גסה''. כדי לא להגיע למצב זה, נמנע רב ששת מלאכול במשך כל היום. 
  

מהו המסר

למדנו את המושג איסטניס כבר במסכת ברכות, שם התיר רבן גמליאל לרחוץ אפילו ביום הראשון לאבלות, כיוון שהיה ''איסטניס'' ושהות ללא רחיצה מידי היום הייתה גורמת לו צער. אצלנו הצער הוא מסוג אחר – אכילה ללא צורך ומתוך שובע. גם בהלכה יש התייחסות לאנשים אסטניסטים, למשל בהלכות יום כיפור, יש המתירים לקנח במים לאחר עשיית הצרכים, לאדם איסטניס ''שאין דעתו מיושבת עליו'' אם לא ינהג כך (העיטור).
בכל המקרים, מדובר בעשייה או מניעה מעשייה, הגורמת לאדם מסוים צער יותר מאשר ל''אדם הרגיל'', ובעקבות כך פוסקים הלכה ספציפית להיתר (למשל רחיצה במים ביום הכיפור) או לאיסור (אכילה בערב פסח).
מתוך תירוץ זה של הגמרא על הנהגתו של רב ששת, אנו למדים עיקרון מאוד חשוב בחיים, אך קשה שבעתיים ליישום. רצוי מאוד לא לאכול כאשר לא רעבים. לא לאכול כאשר מרגישים הרגשת שובע.
מי מאתנו לא טועם מידי פעם חטיף או אפילו מאכל, למרות שאינו רעב כלל וכלל, ופעמים אף כשהוא שבע לגמרי.
יצר האכילה תוקף אותנו מידי יום, ואף מידי שעה, וזו הזדמנות טובה ללמוד, ולנסות להפנים את "עבודת היצר" ולהשתדל לעצור בעדנו, לפחות בחלק מן הזמנים.
אני כותב זאת בין היתר, כדי לנסות ולהשפיע על עצמי, בנקודה זו!
 
  
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]