שָׁדִי בְּכִיסָךְ וּפְתַח שַׂקָּךְ
פסחים קיג ע"א
"אמר ליה רב לאיבו בריה... שרי כיסיך, פתח שקיך".
הנוסח בעין יעקב: (אות נ') שָׁדִי בְּכִיסָךְ וּפְתַח שַׂקָּךְ.
ופירש רש"י: "כלומר תקבל תחלה המעות ותנם בכיסך, ואחר כך פתח השק ותן התבואה ללוקחים".
סיפר הרב יהודה ליה הכהן מימון בספרו תולדות הגר"א: (מהדורה פחדשה ע' קיג)
"הגר"א בעצמו היה מספר לעת זקנתו כשדמעות היו זולגות מעיניו מה שקרה לו פעם אחת בימי גלותו. הוא נזדמן למדינת אשכנז ביום תענית אסתר...
הלך אל העיירה ברגל והגיע להתם בשעה מאוחרת, לאחר שכבר גמרו בבית הכנסת את קריאת המגילה. התחיל לבקש "מנין" בכדי לקרוא את המגילה בצבור – ולא מצא, אבל מצא בשוק מספר בחורים יחפים מבני ישראל, שלם לתשעה מהם שני זהובים לכל אחד ואחד ובלבד שיבואו אתו לבית הכנסת והוא יקרא לפניהם את המגילה בצבור. מכיון שהתחיל הגר"א לברך את ברכות המגילה מתוך כוונה יתרה, פרצו כולם בצחוק וברחו מבית הכנסת, והיה אנוס לקרוא את המגילה ביחידות".
וצריך ביאור על מה ולמה כל כך חרה לגאון על שלא זכה לקרוא את המגילה בעשרה, והלא אנוס היה? והרי הגר"א עצמו ניחם את ר' זלמל'ה מוולוז'ין ואמר לו שכבר נפטר מחובתו לאחר שעשה ככל יכולתו לחפש את חבירו כדי לרצותו ולבקש את סליחתו, כי התורה ציוותה רק על ההשתדלות.
אלא שעיקר צערו של הגר"א היה משום שהבין שהוא עצמו גרם להכשלת אותם בחורים בגזל, בכך שלא הקפיד לקיים את עצת רב לבנו. העיצה לקבל תחלה את המעות ורק אחר כך לתת את התבואה תכליתה שלא לאפשר ללקוחות לברוח מבלי לשלם, כדברי רב פפא בהמשך הסוגיה: "כל אשראי - ספק אתי ספק לא אתי". וכך הם גם דברי רבי יהודה במשנה במסכת שבועות דף מה ע"א: "אין דרך שולחני ליתן איסר עד שיטול דינר". השולחני והחנווני מקומם קבוע ואין דרכם לברוח, מה שאין כן הלקוחות המזדמנים. וזו גם הסיבה לדין: "שכירות אינה משתלמת אלא בסוף". כדי לא להעמיד את הבחורים בפני ניסיון, צריך היה הגר"א לשלם לבחורים רק לאחר שימלאו את תפקידם שלשמו נשכרו, או לפחות לתת זהוב אחד כמקדמה ואת השני רק לאחר הקריאה.
