אין שמחה כשמחה של מצווה

הרב דב קדרון

פסחים קכא ע"ב

שאלו את רבי שמלאי: מי מברך את ברכת "שהחיינו" בפדיון הבן, האם הכהן מברך על ההנאה של קבלת המתנה, או אולי אבי הבן מברך על קיום המצווה? מסקנת הגמרא היא שאבי הבן מברך.

הקשה על כך הרש"ש: מדוע שלא יברכו שניהם, הכהן על הנאתו ואבי הבן על שמחתו? ותירץ שאכן שניהם צריכים לברך, והספק בגמרא הוא: מי מבין השניים יברך כדי להוציא ידי חובה את חבירו.

אולם הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר על פי דברי הרשב"א (שו"ת ח"א סימן שלח) שאין אפשרות לשני אנשים לברך ברכת שהחיינו על עניין אחד, כשם שכאשר אדם קונה כלי חדש במצב שבו יש שמחה גם למוכר, בכל זאת רק הקונה מברך שהחיינו ולא המוכר, כך גם בפדיון הבן רק אחד מבין השנים מברך שהחיינו.

על פי זה הספק בגמרא הוא: למי מהשנים יש שמחה גדולה ומשמעותית יותר, לכהן שמקבל את המתנה (וגם שותף עם אבי הבן בקיום המצווה), או לאבי הבן שזוכה לקיים את מצוות פדיון הבן. המסקנה היא ששמחתו של אבי הבן היא המשמעותית יותר, שכן הוא זה שמקיים את המצווה, ואילו שמחת הכהן היא בעיקר על המתנה שמקבל, בצירוף השמחה על שמאפשר לאבי הבן לפדות את בנו. כלומר: שמחה על הנאה גשמית אינה חשובה כמו שמחה של קיום מצווה, ואפילו שמחתו של הכהן, שהיא שמחה שמשולבים בה הנאה גשמית וסיוע לקיום המצווה אינה שווה במעלתה לשמחה שהיא שמחה של מצווה.