ערך התשלום / רפי זברגר

שקלים י ע''א 

הקדמה

בשלהי דף ט' ובתחילת דף י' מתחילים בסייעתא דשמייא את הפרק הרביעי. תחילתו עוסק בייעודים של תרומת הלשכה.
 

הנושא

התרומה מה היו עושין בה? לוקחין בה:
המשנה הראשונה מפרטת את המטרות העיקריות של תרומת הלשכה.
1. תמידין
תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים – קרבנות הפותחים ומסיימים את עבודת הקרבנות, מידי יום ביומו במשך כל השנה.
2. ומוספין ונסכיהם.
קרבנות המוסף של שבת, מועדים וראשי חודשים. כל זמן וסוגי קורבנותיו עם נסכיו, כמפורטים בפרשת פנחס בספר במדבר.
3. העומר.
מנחת העומר עשויה משעורים, בנפח של ''עומר'', וקרבה ביום השני של פסח, ביחד עם קרבנות המוסף של החג. מנחה זו מתירה לכל העם לאכול את התבואה החדשה של השנה האחרונה (תבואה הגדלה מפסח שעבר).
4. ושתי לחם
מנחת שתי הלחם עשויים מחיטים הגדלות בארץ ישראל, וקרבה בשבועות, יחד עם קרבנות המוסף של החג. מנחה זו מתירה את השימוש בתבואה חדשה במקדש. (תבואה הגדלה מחג שבועות קודם).
5. ולחם הפנים
שתים עשרה חלות אשר נאפו מידי שבוע ביום שישי, הונחו בשבת על השולחן בהיכל, נשארו טריים במשך שבוע עד שנאכלו על ידי הכוהנים בשבת שלאחריה.
6. שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
ספיחין הם התבואה הגדילה מאליה אשר חכמים גזרו איסור על אכילתם בשנת השמיטה, שמא יבואו לזרוע חיטים או קטניות, פעולה האסורה מן התורה בשמיטה. מכיון שתבואת העומר ושתי הלחם יש להביא מגידולי הארץ, התירו להביאו מגידולי ספיחין. כדי שהבהמות לא תאכלנה את הספיחין, מינו גזברי המקדש שומרים, כדי לשמור על תבואה זו. (גם לדעה המתירה להביאם מחוץ לארץ, מינו את השומרים, כדי להבטיח שתהיה תבואה, במקרה לא ישיגו ממקומות אחרים). שכר של אותם שומרים ניתן מכספי תרומת הלשכה, שהרי ''צורך קרבן – כקרבן''.
7. רבי יוסי אומר אף הרוצה מתנדב שומר חנם.
רבי יוסי פוסק כי ניתן להביא את תבואת הספיחין, אף אם נשמרה על ידי שומרים שלא קיבלו משכורת כלל. (הוא לא אוסר לתת להם משכורת, אלא רק מוסיף כי ניתן לשומרם אף ללא שכר).
8. אמרו לו: אף אתה אומר שאין באין אלא משל ציבור:
חכמים חולקים וכביכול טוענים נגדו, כי גם הוא אמור לסבור שקרבנות ציבור כמו עומר ושתי הלחם, חייבים לבוא דווקא מכספי ציבור, ולא מאדם פרטי. ולכן לדעתם, אין לשמור את הספיחין לצורך מנחות העומר ושתי הלחם ללא שכר. זאת כיוון שיש חשש שהשומרים יתכוונו לזכות בתבואה זו, ואז תהיה זו ''מנחת יחיד'', ולא ''מנחת ציבור'' כנדרש. רבי יוסי מסכים לעיקרון זה של חכמים, אך הוא סובר כי היחיד יכול לתת את החיטים במתנה ואז הם ייהפכו להיות של הציבור. 
 

מהו המסר

לכאורה, כשאדם מעוניין לתת ולתרום משלו לציבור – אין דבר גדול מזה. אם כן, היינו אמורים להיות שמחים ''להעסיק'' שומרי ספיחין בהתנדבות, אך חכמים אינם סוברים כך. במקרה זה דווקא גזברי ההקדש מעוניינים לשלם לשומרי הספיחין שכר מלא על עבודתם ולהשאיר את החיטים או השעורים הגדלים ''של הציבור'' ולא של היחיד.
במקרה דנן מדובר בצורך הלכתי צרוף של קרבן ציבור ולא קרבן יחיד אך העיקרון נכון בנושאים רבים נוספים.
ישנם לא מעט מצבים בהם כדאי לשלם ולא לקבל בחינם, שהרי "מה שמגיע בקלות יכול גם ללכת בקלות", ולפעמים המקבל אינו מעריך את הנתינה.
ניתן לייחס עיקרון דומה גם בנושאי חינוך. אם המחנך נותן לתלמיד הכול בכפית בפה (כאילו ''מקבל בחינם''), הרי שהתלמיד אינו מתרגל להשקיע מעצמו, וחושב כי ''הכול מגיע לו'' גם בנושאי לימוד וגם בנושאים אחרים בחיים. יש לתת לתלמיד ''לשלם'', לעמול ולהשקיע על מנת לקצור פירות טובים ועסיסיים בעתיד.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]